עברו חודשים ומחקתי אותך מהפייסבוק כי וואלה, הזכרונות ממך לא עשו לי טוב.
כן גם היית קשורה אל אותה אחת ואל השנייה ולא רציתי להיות חלק מזה יותר,
אבל למרות הכל,
תראי איפה אנחנו היום.
פתאום נזכרת בי!
פתאום עלתה לך המחשבה של "יאו תראו הנה זאת שלא דיברתי איתה מאז הפאקינג חופש הגדול"
וואוו כן
ברירת מחדל תמיד.
תמיד תמיד.
חוץ ממישהי אחת, שברצינות שאני מודה לאלוהים על זה כל יום למרות שאני לא מאמינה שהוא קיים, חוץ ממנה כולם לוקחים אותי בתור ברירת מחדל.
בחירה שניה.
והנה פופ! משעמם לך, אז את נזכרת בי!
וכבר חודשים שגרין דיי מכאיבים לי בלב
ויום אחד כש 21 guns התחיל באמטיוי מהר שמתי שיר אחר כדי לא לשמוע את זה.
כי לכל תקופה בחיים שלי יש פלייליסט,
וזה הפלייליסט שאני לא רוצה לשמוע שוב,
אבל מה אני עושה?
אופס אני שומעת את השירים של גרין דיי שהייתי שומעת אז בחופש הגדול.
והמצב בנינו כל כך מסובך וכל כך מפגר וכל כך לא אמיתי שזה הורג אותי שזה עוד מציק לי.
אז מחקתי אותך מהחברים שלי
מהחיים שלי
ועברה חצי שנה
והנה שמת לב.
זה לא קצת מוזר?
קצת.. קצת לא ברור.
והנה מחקתי את כל משתמשי הפייסבוק שלי.
כמעט כולם.
מחקתי כי פתאום החיים נראים הרבה יותר טוב מהאינטרנט.
פתאום הוא שם לב אלי.
פתאום הכל מסתדר לי.
פתאום אני מרגישה שייכת.
כל הדברים שהיו חסרים לי לפני שנתיים, שבגללם החיים שלי עברו לאינטרנט.
כל הדברים שכבר יש לי, והחיים שלי עדיין בחלקם הגדול באינטרנט.
כי החברה הכי טובה שלי כאן
והמקום השקט שלי כאן
וכל מה שאני צריכה כאן.
אבל כל הזכרונות שלי כאן
וכל הדמעות שלי כאן
וכל השברים שלי כאן
וכל הצלקות שלי מכאן (כמעט כולן בכל אופן)
וכל הדברים שאני מנסה להשאיר מאחורי כאן.
אבל אני לא אוותר על שנייה מזה.
כי בלי זה לא הייתי מי שאני היום,
לא הייתי מכירה את האנשים שאני כל כך אוהבת,
לא הייתי מכירה את האנשים שאני כל כך שונאת.
והנה אני יושבת פה שומעת גרין דיי, ועוצרת את הדמעות.
נזכרת בכל דבר אפשרי, ועוצרת את הדמעות.
אולי בסוף אני אבכה
מי יודע
אבל אני אדע שמחר בבוקר במקום לראות הודעת "בוקר טוב" ממך
אני אראה הודעת "גל תראי" עם קישור לטאמבלר שתגרום לי לחייך את החיוך הכי גדול שיש ותגרום לי להיות שמחה לאורך כל היום למרות הכל.
ההודעות ממך היו תקפות לכמה דקות.
והייתי דבוקה לאינטרנט כדי לקבל עוד,
הייתי מכורה.
ההודעות ממנה צריכות לבוא פעם ביום כדי שאני אדע שהיא שם ושהיא לא הלכה לשום מקום.
למרות שהיא אמרה שהיא לא תלך,
איבדתי אמון באנשים.
וגם קצת קשה לי לבטוח בה למרות שהיא הילדה שאני הכי אוהבת בכל העולם הזה.
ותמיד כשעצוב לי,
אני לא נזכרת בהודעות בוקר טוב ולילה טוב,
אני נזכרת בפגישה מקרית בסופר פארם, ב"ביי" עם כמה לבבות, בהודעת "גל, בבקשה תשתי. אני דואגת לך."
כי האינטרנט הפגיש ביני לבין החברה הכי טובה שלי
האינטרנט גרם לי להבין שכדי שמישהו יאהב אותך אתה לא צריך להיות מקובל ואתה לא צריך שיהיו לך המון חברים או ציונים טובים.
האינטרנט לימד אותי שקר בעזרת עצמך תגיע לאנשהו, תשיג חברים ותאבד.
האינטרנט לימד אותי שלאבד חבר באינטרנט זה כואב הרבה יותר אבל קל הרבה יותר מלאבד חבר במציאות.
והאינטרנט לימד אותי לזלזל בהודעות "בוקר טוב" ולהעריך הודעות "ביי♥♥"
לזלזל בהודעות שכוללות ;) ולהעריך הודעות שכוללות "גלדיכלךדחיכלש!!!"
לזלזל באנשים בגיל שלי, ולהעריך הרבה יותר את הצעירים השאפתנים שכל כך הרבה יותר טובים מאיתנו.
האינטנט לימד אותי מהי חברות,
ומהי שנאה,
מהי אהבה, ומהי קנאה.
האינטרנט עזר לי להיות אני,
והאינטרנט קבע אצלי גבולות שלא ידעתי שאני צריכה.
אז תודה שנזכרת.
אבל לא תודה.
אני אשאר עם פול אאוט בוי ופאניק אט דה דיסקו,
אני אעזוב את גרין דיי לעוד קצת.
כי מה יעזור הרצון לבכות מעצב וכאב,
כשמישהו אחר יכול לגרום לי לבכות מאושר?
♥
-גל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Call Me G.