אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

מה פתאום אני מתעסקת בזה כל כך הרבה? מה פתאום זה כל כך מעניין אותי? למה אני נזכרת בחוויות ילדות ומסרבת להרפות?
לעזאזל! תתבגרי כבר, את עוד שנייה בת 18. בגיל 5 לא חשבת שאת ככה ילדה קטנה שלא מבינה כלום מהחיים שלה.
המוזיקה הולכת ועולה ברמות הווליום שלה ולא אכפת לי שזה מפריע לשכנים, אני צריכה את זה. זה האוויר לנשימה שלי. לעזאזל עם המלחמה הזאת, אני לא אשנה הרגלים כדי לספק את הצרכים של האזעקות המזדיינות האלה. 

 גם אם ההרגל הזה מאוד מגונה, ואפשר להגיד שתחנת העגינה שלי מספקת את הצרכים עוד יותר מהאזניות. וככה אני גם שומעת שירים וגם כותבת לפורקן.
אני שמה את השיר הזה עוד פעם כי אני לא יכולה להתנתק ממנו. הוא ריתק אותי ואחיות שלי שונאות שאני עושה את זה. זה גורם להן לשנוא את השירים החרושים האלה, אבל זה הרגל שירשתי מאבא שלי. וזה לא כל כך אכפת לי.
בעצם, אכפת לי מהאחיות שלי, אבל זה לא כזה אכפת לי מה הן שuמעות. למרות שאנחנו שומעות כמעט אותו הדבר. אמנם, אני יכולה לשמוע את אותו השיר אינספור פעמים וטיפה לשנוא אותו, אבל זה תמיד חוזר לנקודה שאני תמיד שומעת אותו שוב, ומוקסמת ממנו כמו בהתחלה.
נכון, יש זמרים וזמרות שאני כבר לא שומעת, אבל כל השירים הישנים האלה גורמים לי להרגיש יותר טוב עם עצמי ועם עצם העובדה שאני חופרת עליהם עד בלי די.

חם לי, והמזגן דלוק. אבל המאוורר לא כאן, הוא נשכח כבר לפני חודש בבר-מצווה של בן-דודה של ואימא מסרבת ללכת להחזיר אותו, מתלוננת שאבא שלי הורג אותה מחום ומעיפה עליו את השלט של המזגן בלילות, על זה אני צוחקת. כי זה מצחיק אותי. הקטע עם השלט, אימא כמובן תמיד מאשימה את אבא על זה.

הקטע הזה חזר שוב, ואני מוקסמת ממנו שוב פעם מחדש, אני מרגישה כאילו אני מנגנת אותו בעצמי בפסנתר, אבל אין לי פסנתר. בעצם היה, אבל הפסקתי לנגן כי לא רציתי יותר. אני זוכרת דבר או שניים אבל לא יותר מזה.
אני רוצה לחזור לנגן בפסנתר, אבkl אני לא זוכרת ולא מצליחה, הפסנתר היחיד שיש לנו נמצא בבי"ס, ואני לא מעוניינת ללכת לספרייה רק כדי לנגן.
האזניות סתמו לי את האוזניים באופן נורא דוחה, וכעת הן סתומות. זה לא מפריע לי. אני פשוט צריכה לסתום את האף וזהו.

אלוהים, כמה שטויות אני כותבת בדקה אחת. נראה לי אני אסיים פה כדי לאפשר לאנשים כאן להמשיך לרדת עליי.

כי בסך הכל מי אני? י
סתם איזה אחת  שעוד ארבעה חודשים חוגגת 18, זה הכל. 

נ.ב. אני תוהה אם אני עושה לעצמי עוול שאני עושה מעשים שבכוונה תחילה אמורים לפגוע בי בדרך כלשהיא.
או שאני פשוט עושה אותם בלי לדעת שהם פוגעים בי ורק אז אני מגלה שהם פוגעים בי. תלוי.
אוף, אני צריכה את אימא.