אני נורא אוהבת שאנשים מתעלמים ממני. באמת, זהוה חלום של חיי!
עריכה: לעזאזל עם החמאס האלה. אושר שוב גיוס של 10,000 חיילי מילאוים. שמישהו יעשה לי טובה ויקרע לערבים את הצורה, טוב?
חיילים יקרים שלי, בהצלחה ♥ ~~~ "טוב," אמרתי לו
בסיומה של עוד שיחה ארוכה ומתישה, "רק תחזור הביתה מהר, בבקשה."
הוא לא דיבר. הבנתי שהוא מהנהן וניתקתי את השיחה במהירות. עוד יום של עבודה, עוד
דאגות לילדים.
"אנה?" העוזרת של מנהלת המחלקה נכנסה לחדרון הצפוף. "כן,
יעלה?" עניתי לה, לא מתיקה את עיני מהמסכים שלפניי.
"ליאורה ביקשה שתיקחי את המסמכים האלה ותעשי אותם עד הערב." היא אמרה
והניחה לצדי עוד ערימה ענקית של מסמכים משטיים לבדיקה. נאנחתי ואמרתי: "אבל
את יודעת שאני צריכה לצאת היום מוקדם?" חשבתי שהיא זוכרת שהיום יש את מסיבת
ההודיה המיוחלת שאחותי ובעלה ארגנו זה זמן רב, לה ולתינוק, איתי.
"למה בדיוק?" היא שאלה, עיניה הירוקות מביטות בי במבט מרושע.
"כי יש את מסיבת ההודיה לאחיין שלי." אמרתי לה באנחה, שוב.
"אז מה?" היא אמרה לי, "תוותרי עליה, זה לא כזה חשוב."
"זה דווקא כן." אמרתי לה, אבל ידעתי שההחלטה כבר הוכרעה.
"זה לא משנה, את נשארת עד הערב. וזה סופי." אמרה יעלה ויצאה מהחדר,
שיערה השחור מתנופף ברוח, והמחשוף המזעזע, תסלחו לי על המילה, מופיע שוב במלוא
גודלו והדרו.
הפלאפון שלי צלצל שוב. "הלו?" עניתי. על הקו הייתה ביתי בת ה-16, גליה.
קולה היה חנוק מדמעות.
"מה קרה?" שאלתי אותה, מעט בלחץ. ידעתי שהם הלכו היו לים, שלחתי אותם
לשם לבד וביקשתי מגליה שתשמור על כולם בשבע עיניים.
"זה.. עידן," היא אמרה. עדיין באותו קול חנוק. "מה קרה לו?"
אמרתי ואספתי את דברי במהירות, הבנתי שקרה משהו.
היא לא המשיכה לדבר, כי היא פשוט בכתה. רצתי החוצה לפני שמישהו ישים לב שאני לא
שם, התנעתי את הרכב ולחצתי בחוזקה על דוושת הגז, נוסעת לכיוון אחד החופים
בתל-אביב.
כשהגעתי, צוות רפואי של מגן-דוד אדום היה שם, מעל... מעל עידן.
גליה הגיעה, בוכה. היא נפלה עליי. "הוא פשוט נסחף לשם..." היא אמרה בקול
שבור וסדוק. "לאן?" שאלתי, בהיסטריה. "לים." היא אמרה ופרצה
בבכי בשנית.
הפרמדיקים אמרו שאין כבר מה לעשות, הוא טבע.
***
דמעות זלגו מעיניי כשקראתי את המכתב האחרון שהשאיר לי בחדר, ביום הזה.
היום הזה שבשנה הראשונה הרגשתי שכל העולם חרב עליי, והייתי אז עם תינוקת בת
חצי-שנה.
"...אני מתגעגע אלייך, אבא. אני לא יודע כל כך מה לעשות עם עצמי. אני כל כך
רוצה שתהיה פה. איתי, ועם אימא וכל שאר הילדים. לחגוג איתי את בר-המצווה שלי..."
המכתב המשיך ובסופו היו השורות שלאחר מכן, אחרי השבעה מסגרתי והצבתי את זה ליד
התמונה של ירון, בעלי. ושלו, של עידן. "הכל משחק, חיים שלמים נעלמו כבר
בים של אבודים היינו עוד גל."[עידן רייכל/יורד הערב]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם