בס"ד ובהשתדלותי :) היה לי שבוע לא קל, מבחינת עומס, אבל התמודדדתי עימו בגבורה.
יום ראשון היה רגיל כזה, חוזר על עצמו, שביזות יום א'. למרות שהתעודדתי מהאוכל של סבתא ומהזריקות עידוד שסבא שלי נתן לי ללימודים ולשירות, שהחלטתי שאני חייבת לעשות משהו למענו, וזה.. להצליח בלימודים ולעבוד טוב במק. קיבלתי שלושה ציונים, לצערי, אף אחד מהם לא עולה על ה-60.
יום שני היה רגיל, שיעור מתמטיקה היה חביב, תנ"ך היה נחמד כבדרך-כלל ושיעור מחשבת גרם לי להקשיב. קיבלתי את המתנות שלי מאחותי, שחזרה מתאילנד והיה לי כל-כך כיף.
על יום שלישי תמיד אמרו "פעמיים כי טוב." בכלל לא בכיוון. זה היה היום שהבנתי שהמילונית שלי נאבדה, ולא תוחזר לי בחיים.
יום רביעי היה חביב, לא למדנו כמעט כלום, והגעתי הביתה מוקדם מהרגיל. למדתי מתמטיקה וזהו, בערך..
ביום חמישי המבחן במתמטיקה הלך מעולה מן המצופה, אבל ה עבודה תקעה אותי והגעתי אליה באפיסת כוחות. איכשהוא הצלחתי להסתדר ולסיים משמרת כמו שצריך. סיפרתי לאמא על התרמית של המילונית וחטפתי על הראש. זה הגיע לי, ברור שזה הגיע לי.
"יום שישי הגיע והוא בא בדיוק בזמן..." נכון, בימי שישי עבדתכם הנאמנה מוכרחה לקום בשביל להספיק לשיעור פרטי בשמונה, אבל הוא היה נחמד מן הרגיל. פעם ראשונה בחיי הצלחתי להבין לבד טקסט של מודול G, והמשמרת הייתה ממש מהירה וכיפית.
שבת תמיד הייתה מנת חלקי, אבל בעקבות בילוי לא כל-כך נעים בשירותים היום בחמש בבוקר, הבטן שלי כל-כך כאבה ולא יכולתי להכניס כמעט כלום לפה. נוסך לכך, הפלתי כוס שלמה של שוקו על הרצפה וניקיתי אותה לבד.
אחרי התקרית ביני לבין אמא בחמישי האחרון, הגעתי למסקנה שאני חייבת להחזיר לעצמי את המוטבציה. וכשפלטתי משהו בסגנון של "המורה הולכת כל-כך לחטוף על הראש [מלשון:להיות מודהמת] במבחן הקרוב, שהיא לא תבין מאיפה זה הגיע לה." אחותי פלטה משהו בסגנון של "זאת הגישה.." או "זאת אחותי.." גרם לי להרגיש גאווה קטנה.
מחר נפתחות ההרשמות לסיירות, ואני צריכה להירשם אליהם. אני מתחילה להיות עמוסזה לאחרונה, זה עומס שלא כיף לי. אבל מישהו חביב ומקסים אמר לי שאני פשוט צריכה לנשום עמוק ולהירגע, ואין כמו להשמוע מוזיקה טובה, לנשום עמוק, ולהתבטט על המשב מול תמונות די מוצלחות של הצפון מהשבוע שעבר.
אני אתן לתמונות לדבר בעד עצמן, ובע"ה שהשבוע הבא יהיה מהיר ומעולה (:
ועוד כמה תמונות מרגעים שהייתי רוצה לנצור לעד: אני כבר הזכרתי שאני אוהבת מאדס את סבא שלי? בשבת שהיינו אצלם, הוא לא הסכים לי לצאת ולקטוף עלי שיבא, ועשה זאת בעצמו. עצוב לי לדעת שמהאדם חם-המזג והעצבני שהוא היה פעם, ככללו וכפרטו איש שמאוד אוהב את נכדיו. הוא נהפך לשברירי, רגיש וזקן מאוד. הוא אמנם רק בן 74, אבל נראה ומתנהג כאדם בן 90
ובניגוד לפעמים קודמות ששאלתי על תקופת הנעורים+סוגרות של סבא וסבתא [זאת הייתה תקופה מדהימה, אני יודעת על כל פרט ופרט ממנה] הוא התנדב לספר לי על מעלליו בצבא ולהגיד את האמת, הוקסמתי ממש.
החנוכה האחרון, היינו אצל דודה שלי בארוחה משפחתי ושיקחנו את המחשק הזה. נזכרתי ששיחקתי אותו בתור ילדה קטנה, זה העלה בי נוסטלגיה אדירה.
באחד השבועות בדרך חזרה מהטיפול הפסיכוטרפיסטי שלי, עברנו ליד הבניין של ידיעות אחרונות. כמובן שהמצלמה נשלפה במהירות :))
זה מה שקורה שנותנים לי לצייר משפחה. שיעור סוציולוגיה היה לרגע שיעור ציור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
