ירד גשם. ויותר מזה, היא לא ממש זוכרת מה הרב הקריא באזכרה. זאת השנה השש-עשרה שהיא נמצאת שם. כיום, היא כבר יודעת שמי שקבורה שם היא אמא שלה, ומי שנמצאת בבית, היא אמם של שאר האחים שלה. בוודאות לא שלה. היא זכרה את השיחה המרה עם אבא, לפני היציאה למסע השנתי. הוא לא אמר כלום, והיא לא אמרה כלום. הוא נתן לה טבעת קטנה בצורת חמסה, ועל הפתק היה כתוב משפט בודד, שהוכתם אחר-כך בדמעות שלה: "זה היה שייך לאמא שלך, תשמרי עליה טוב." ~ נעה הסירה את הפליז שלה ונתנה לקור של אילת לחדור אל עצמותיה. הבנות קרוא קריאות תדהמה וחלק צעקו עליה שהיא תתקרר. באילת קר, בלילה. נעה לא הרגישה זאת. החום שהיה בגופה התפשט באותו רגע שקראה את המכתב שאמא שלה השאירה לה שנים רבות קודם לכן, עליו היה כתוב - "נעה, בזמן המסע השנתי לאילת." נעה לא הבינה למה אמא שלה כתבה לה על המסע השנתי. לטעמה, המכתב היה צריך להישלח אליה במסע לפולין שבו התחברה לשורשים של אבותיה ונתנה לזוועות של סבתה להישמע בפעם הראשונה, כי אף אחד מהנכדים לא הסכים לשמוע זוועות שכאלו. "אני יודעת שמתי שהוא בחייך את תמצאי את מקומך, ילדה שלי." המילים שאמא כתבה בכתב יד מרושל התערבבו בראשה, והיא נתנה להם לעלות, לא לדעוך. כמו שאביה עושה כל פעם שאמה עולה אל מוחו. "ונכון, זה יהיה קשה. אבל את תצליחי, אני מאמינה בך." "נעה," אמרה המורה בעדינות, מניחה יד מכוסה בכפפה על גופה של נעה. זה העביר בה צמרמורת. "שימי בבקשה סוודר, את תתקררי." "אני לא," אמרה נעה פתאום, והמורה הופתעה.
זה שנים שנעה לא מדברת. לא בכיתה, לא במפגשים חברתיים שאליהם היא מוזמנת מפעם לפעם, ולא בשום מקום אחר. "אולי רק בבית שלה," לחשה אחת הבנות בכיתה שגרה בסמוך אליה, "וגם זה בקושי." אותה ילדה צחקה צחקוק קליל, "אי אפשר לשמוע אותה מרוב כל הרעש בבית, עם ארבעה אחים קטנים. זה בטח קשה." "זה קצת קשה," אמרה נעה בחיוך קל, ועל פני הילדה התמתחה הבעה של פליאה. "אבל מסתדרים. יש פעמים שהם מעצבנים ויש פעמים שלא, תלוי באיזה יום ובאיזה מצב אני תופסת אותם." "נעה, את רוצה לספר לנו משהו?" אמר המדריך, "משהו שמציק לך?" "לא," נעה פסקה, "יש לי המון מה לספר, אני פשוט לא רוצה." המדריך פתח את פיו לענות ולנסות לשכנע אותה, אך המורה סימנה לו שישתוק. ככה, פשוט ישתוק. מבטה של נעה היה מקובע על אחד ההרים, והיא התנערה ששמעה שכולם צריכים לעלות לאוטובוס כדי להגיע למלון, קריאות אנחת שמחה נשמעו מפי-הבנות. לפני שעלתה, נעה הביטה לשמיים. השמיים הפכו אט-אט אפורים וגשם החל לרדת. באוטובוס, הבנות נרדמו, נעה הביטה מחוץ לחלון וראתה את הקשת ברוב צבעה והדרה. מאחוריה, השמים היו בצבע תכלת, גבוה למעלה בשחקים.
-
קטנה שלי,
את נמצאת שם, אי-שם למעלה. מאחורי הקשת, מאחורי העננים, איפה שהציפורים נמצאות וגם המתים.
במקום נסתר, לא-ידוע, סודי שכזה...
אני רוצה לתת לך מנוחת עולמים, אבל אני מתקשה לשחרר.
היום קיבלתי את המבחן השלישי במתמטיקה, וקיבלתי בו 85. קצת פחות ממה שהייתי מצפה אבל זה ככה, עוד ציון על הדרך..
אני כל-כך שמחה ומאושרת על הציון, כי בכך אופן עבדתי קשה להשיגו. אני כמעט ולא יכולה לנשום.. אני גם מצוננת, על הדרך...
אני חושבת שאני אסיים לעת-עתה.
אוהבת אותך,
אני. ❤️
נ.ב. יש לי מחר סיירת בכפר-סבא, אני מתרגשת כאילו זאת סיירת ראשונה. אבל מותר לי, אני מרגישה מאושרת שאני ליד הילדים האלה, באמת.
עריכה: [11/02/2015] התקבלתי לשירות בכ"ס!!!!!!! אני ממש רוצה לסגור שם אבל יש משהו שעוצר אותי. אני אחכה לאחד במרץ. זה לא עוד הרבה זמן. תנשמי, יהיה בסדר (:
תקראו לזה איך שבא לכם - שמבינה שהיא בתהליכי התבגרות, וזה מגיע עם הדרך. לא בגיל 18. ויורד גשם בחוץ, שוטף את כל הזוהמה שהייתה במהלך היום. ושהדלת של החדר של ההורים שלה כמעט עפה ברוח. ושקר לה. וזהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
