עכשיו, אני מנסה לחשוב, מה אני לקחתי לחיים מאחותי התאומה, ולקחתי ממנה הרבה דברים. אני לא עומדת עכשיו לכתוב פוסט קורע לב על כמה שאני מתגעגעת אליה, כי היא בבית וחוזרת מחר לבסיס. ותכל'ס, אין לי כל כך כוח להפעיל את הראש שלי, כי הוא כואב.
במהלך השנים, גיליתי עד כמה אחותי התאומה ואני שונות. כל אחת פונה לכיוון שונה, כל אחת מצליחה בתחומים שונים (אם כי ההפרש לא כזה גדול.. ובכל אופן, עברנו טסט ביחד..) וכמובן, האופי שלנו שונה.
מה שמדהים אותי לראות, זה שהאנשים שמכירים אותנו מבחוץ, גם רואים את זה ולשם שינוי, מקבלים את זה בהבנה, בהכלה, כאילו שזה דבר הגיוני. שזה בסדר. שזה סטנדרטי ונורמלי לחלוטין.
האנשים מבחוץ, לעומתם, חלוקים בדעותיהם. יש כאלה שלא מבינים למה אנחנו לא עושות הכל ביחד והכל אותו דבר (רמז:אנחנו לא אותו אדם!!) ויש כאלה שדווקא שמחים על כך שכל אחת פונה לכיוון שלה.
שלשום, הגעתי לעבודה בשעה די מאוחר, כדי לסגור סגירת מנהל, כי המנהלת הבכירה הייתה חולה והשני לא היה יכול לסגור. לפני התלאות והייסורים של הסגירה, ולפני המוזיקה הרועשת שגרמה לי אשכרה להתמכר לשיר במזרחית (הוא ממש כיף! מזכיר לי את המערב הפרוע..) עזרתי לאשה נחמדה עם ילדה בלונדינית לפתוח מיונז וקטשופ, כי יש אנשים שלא מסתדרים עם האריזות הקטנות והסוררות הללו.
הילדה אמרה משהו על קייטנה, ופלטתי שלא הייתי בקייטנה כבר המון זמן(מאז כיתה ה׳) והאישה הזו לא האמינה לי שאני בת 18 וחצי...(טוב שלא ביקשה ת״ז..) אחרי השאלות של ״איפה למדת?״ ״הבית ספר של הוא דתי?!״ ״את דתייה?״ עניתי את התשובה הנצחית שלי לשאלה האחרונה:״תראי, אמנם לא רואים (מצביעה על המכנסיים של העבודה וחולצה די חשופה..) אבל כעיקרון, אני אכן דתייה.״
היא שאלה אותי מה אני עושה שנה הבאה, עניתי שירות לאומי, בגאווה. ״למה לא התגייסת?״ הגיעה השאלה הכל כל מעצבנת, ״כי אני חושבת שאני יכולה לתרום יותר בשירות.״
״יפה, ומה תעשי שם?״ ״סוג של מזכירות רפואית.״ עניתי, רציתי לספר לה למה בחרתי ללכת דווקא לשם, אבל אז התחיל השיר הממכר, ומצאתי את עצמי צורחת על מנהל אחר ואומרת לו לכבות את זה מיד. הוא כמובן כיבה, ואחרי הסגירה המתישה חזרתי הביתה.
ביום שישי קמתי כמו שעון בשמונה ורבע, והתכוננתי לעוד משמרת מתישה. היא אכן הייתה מתישה, וישנתי את שנת חיי (בערך..) באותו הלילה. היום סידרתי את הארון, וגיליתי עד כמה הבגדים שלי יפים, ויושבים עליי טוב. ואז קיבלתי החלטה (שאמא לא מבינה למה לא קיבלתי אותה יותר מוקדם.... להתחיל לטפח את עצמי. כל בוקר, החל מבערך לפני שבועיים, אני מתעוררת, אוכלת ומצחצחת שיניים (אגב, יותר בריא לצחצח אחרי הארוחה..) ומתכוננת לעוד יום. על הבוקר אחרי הצחצוח שיניים אני מתיישבת על הכורסא הנוחה בסלון ובודקת את החדשות, הוואטסאפ, הפייסבוק והאינסטגרם. כמובן שעכשיו, בהיותי הילדה הקטנה בבית, זאת שמתעוררת בבוקר כששני הוריי ואחותי בעבודה, ותאומתי בצבא. יש לי תפקיד: לתלות כביסה ולדאוג שהבית יהיה מסודר. אם יש כביסה, אני תולה אותה. השבוע קרה דבר מעצבן, שני החבלים הגדולים של הכביסה כנראה לא עמדו בעומס החום והבגדים גם יחד, אז הם פשוט התנתקו ממקומם. בתור מתנה, אבא הביא לי חבל חדש. ייאיי לי. (סתם לא, אני אוהבת לתלות כביסה, כי אני מדליקה מזגן, ואז כשאני נכנסת הביתה המזגן עובד טוב.. ואז לא חם לי.)
ברוב הימים, יש לי משמרות במקדונלדס. אז אני תמיד מתארגנת שעה לפני, ומגיעה לאכול למנהלת של את המוח חצי-שעה לפני המשמרת, זה גורם לי להגיע אליה בטוב. (אלא אם כן לא ישנתי בלילה. מה שקורה בדר"כ בימי ראשון. למרות שהשבת לא ישנתי דקה!) אם אי לי משמרת (מה שממש נדיר שיקרה) אני קובעת עם חברות, או סתם יושבת בבית להמשיך לכתוב את הסיפורים שלי. וזה ממש כיף, הכתיבה משחררת ועוזרת לי לנקות את הראש.
למה אני כותבת את כל זה? אולי כי התחלתי לכתוב את זה ביום שישי לפנות בוקר, בידיעה שאני רוצה לפרסם את זה בבלוג היום. כי עוד חודש, אני מתחילה את השירות. ומי יודע כמה זמן יהיה לי כדי לשבת על האינטרנט. כעיקרון, אני מתכננת להיות בשירות בבוקר ולהמשיך לעבוד בערב במקדונלדס. אם כי אני עדיין חושבת שקיבלתי החלטה די פזיזה להיות מנהלת משמרת. מי יודע אם יאשרו לי לעבוד בכלל. אז כעיקרון (אני מסמנת לי עצמי המון עקרונות ומטרות, מודה באשמה), אני לא באמת יודעת כמה זמן יהיה לי כדי לשבת על המחשב ולהירגע.
היום רבתי עם אמא בקשר לטיסה שאנחנו מתכננות ביחד. ואז ניצחתי. לא טסים לבודפשט. אני רוצה לטוס לאתונה, או לאמסטרדם. ברירית המחדל תהיה בודפט, אבל אני מאמינה שאני אקבל את מה שאני רוצה..
אני מציבה לעצמי מטרה: לנצל את החודש הזה עד תום, ולהינות מכל רגע. כי ביולי טחנתי עבודה. זה לאו דווקא היה רע, אבל ההורים שלי מתכננים לקחת אותי לחו"חל, ואני לא יודעת לאן. רק שזה לא יהיה בודפשט.. אני בטוחה בעצמי שאוכל לעמוד בזה בגבורה!
במהלך התקופה האחרונה, קרו המון דברים טובים: *סיימתי רשמית את הבגרויות (שלזה כבר התייחסתי, אבל תמיד כיף לחשוב על זה שוב :) *עבדתי הרבה ואני חושבת שהולכת להיות לי משכורת טובה. *התקדמתי, ולמרות שעדיין אין לי אצבע, אני נהנית להיות מנהלת ולעבוד עם העובדים בכיף. *נפגשתי השבוע עם חברה טובה, וכבר תכננו את הפגישה הבאה שלנו :להוציא את אחותה הקטנה מהבית לראות סרט. אני מתכננת לראות איתן את הסרט "המיניונים", או את הסרט "הקול שבראש". או כל סרט שמתאים לילדה בת 7.. עריכה: כל כך חם בחוץ שקבענו להיפגש כשיהיה ]פחות חם, משמע, בסוף אוגוסט. * ניצלי כל דקה פנויה עם אחותי התאומה, והשבתות שלנו הפכו להיות כיפיות ממש. השבת הזאת, לדוגמא, הייתה ממש כיפית. אבא לא הלך לישון, אז שיחקנו מונפול. אני אתעלם כרגע מעצם העובד שהוא כיסח את שלושתינו וגרם לנו לפשוט רגל. ואז שיחקנו אונדה, שזה משחק קלפים מרוקאיים ממש מגניב. ובכללי נהניתי מאוד. בערב, עזרתי לה לארוז, ולפני כן ישבנו על המדרגות ודיברנו. שיחה אמיתית, מלב אל לב. קצת השארנו את אמא לבד כי אחותי הגדולה (שוב) חזרה למיטה. אבל היה מגניב לדבר איתה ולהרגיש באמת מה היא עוברת בצבא. היא נתנה לי טיפ, שהכרזתי בליבי שאני שומרת אותו רק לעצמי, אז עמכם הסליחה.. (בעצם לא, למה אני צריכה לבקש מכם סליחה? על מה בדיוק?) *שבוע הבא נוסעים לסבא וסבתא! שבוע הבא נוסעים לסבא וסבתא! שבוע הבא נוסעים לסבא וסבתא! שבוע הבא נוסעים לסבא וסבתא! שבוע הבא נוסעים לסבא וסבתא! שבוע הבא נוסעים לסבא וסבתא! שבוע הבא נוסעים לסבא וסבתא! שבוע הבא נוסעים לסבא וסבתא! שבוע הבא נוסעים לסבא וסבתא! שבוע הבא נוסעים לסבא וסבתא! שבוע הבא נוסעים לסבא וסבתא!!!! אני כל-כ מתרגשת, לא עובר קיץ ואנחנו לא נמצאים אצלם. (למרות שדי נפלנו על שבת לא טובה, אבל יש סיכוי מאוד גדול שישלחו רק את אחותי התאומה ואותי..) עריכה: לא נוסעים בסוף. אני שונאת שזה קורה. * הבהרתי למנהלת שלי שאני דורשת משמרות של מינימום חמש שעות (וכמובן שיותר..) ושאני לא מוכנה להיות זאת שמקבלת הכי הרבה פחות משמרות מכולם רק בגלל שאני מוגדרת מנהלת זוטרה. כתגובה, היא ענתה לי שאני מקבלת הרבה יותר משמרות ממה שנכתב לי. וזה איכשהו, תמיד קורה, הפאשלות האלה איתי.. * אמא ואני מתכננות לנסוע לטיול לוח"ל ביחד, אולי גם עם אבא. ויש מצב שזה יקרה בשבוע שאחותי הגדולה בברלין. ואני מקווה מאוד שלא ניסע לבודפשט. אבל גם אם ניסע, לפחות אני זוכה בטיול לחו"ל! (למרות שהבהרתי להם שאני ממש לא רוצה לנסוע לשם)
*הפחד שלי מהשירות התחיל טיפה להתגמד, וככל שהשבוע הזה רץ, הוא מתגמד יותר ויותר. אני מתחילה לעכל שזהו, בעוד חודש אני הופכת להיות בת-שירות מהמניין. אין יותר בית ספר.
אין יותר מחברות.
אין יותר מבחנים.
אין יותר מתכונות.
אין יותר בגרויות.
אין יותר עטים, עפרונות, סרגלים, מחשבון, מתמטיקה, אנגלית, מקצוע מגמה ושום מקצוע שבעולם.
החל מעוד חודש, אני בת שירות. זה יהיה רק הבת שירות שלצדי, הצוות הרפואי ואני, בפגיית תל-השומר. המקום שהציל אותי ושנלחם עליי לפני 18 וחצי שנים, ולהגיד את האמת? הלב שלי פועם מרוב התרגשות, הידיים שלי רועדות והחיוך שלי נמתחת מאוזן לאוזן.
אני חושבת שקוראים לזה אושר, ואני ממש לא רוצה להפסיק להרגיש ככה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
)