אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

היום בכיתי. בכי היסטרי. ואז יצאתי החוצה להעביר משהו לבניין הנהלה, ואז - חזרתי כמו חדשה.

זה מצחיק, הגלגל הזה: בכי-אוויר-(שוב בכי, בחלק מהמהקרים)אוויר-הרגשה חדשה.
הבכי באמת היה היסטרי עד כדי כך שאשכרה הפלתי את עצמי על הרצפה הלא כל-כך נקייה של הפגייה.

יש לי בעיה, יש לי המון דברים להגיד לאחראים עליי, אבל כשהם שואלים אותי למה אני בוכה או למה אני עצבנית או אם יש לי משהו להגיד, אני נאלמת דום. כל הכעס, האכזבה, הביק\ורת או כל דבר אחר שיש לי בבטן, נעלמים כלא היו. ואז הם חוזרים, ואז זה מבאס, כי  אני לא סגורה אם אני רוצה לחזור להגיד להם את זה, או שאני מתביישת מדי.
אז אחרי נשרגעתי קלות, האחראית דיברה איתי ביחידות ואמרה דברים שהם ממש לא מובנים מאליו. חריצות, אחריות ורגישות הן תכונות שמאוד מאפיינות אותי, וקשה לי עם כל מה שהולך בטיפול-הנמרץ בחודשים האחרונים.
אני לא אומרת שאני לא מינה מה היא אמרה לי בקשר לפגים, אבל ברצינות - באמת קשה לי. אני בהלם מעצמי שצרחתי את המשפט הכל-כך מפגר הזה, ברור שאני רוצה שלפגים לא יכאב, וכמובן שאני לא זוכרת, אבל לי לא הכאיבו? אותי לא דקרו מאות פעמים? אני לא סבלתי בילדות שלי סבל של אשפוז ארוך יותר מדי  (תשעה חודשים, פור גאד סייק) ועוד מיליון ואחת אישפוזים חוזרים ונשנים לפחות עד גיל שנה?! (או יותר גרוע) אני הבן-אדם הכי מזדהה איתם, אבל אני באמת מרגישה שמורידים מהערך שלי, ומורידים לי תפקידים בשביל מה? בשביל נוחות והורדה של אנשים אחרים? (וואי, ברור לי שזה כל-כך לא ככה, אבל זה מעלה לי את הסעיף ברמות מטורפות.)

אוף, זה תוכנן להיות פוסט יותר ארוך, אבל אני לא מצליחה לבטא יותר מזה.
אז אני פשוט אגמור בזה, ואקווה שהסוף שבוע שה ולך להיות לנו עם המשפחה בצפון, הולך לסדר לי קצת את המחשבות.