ואני? אני הייתי לבד אתמול. כן, תפקדתי בין שתי מחלקות וזה היה קשה בטירוף. לא הייתי יכולה להתעלם מהשמחה של ההורים המשתחררים, אל מול החרדה, השיברון וההרגשה הרעה של ההורים שהילדה שלהם עברה את הניתוח. אני אפילו לא יודעת את הפרטים, אם הניתוח הצליח או לא. אני רק יודעת שזה לא עוזב אותי. וזה גרוע שזה לא עוזב אותי. כאילו, אני עצמי לא חושבת שזה גרוע, אבל ברור לי שזה משפיע עליי. ב"ה יש דברים שמסיחים את דעתי, אבל אתמול בלילה שכחתי לכתוב על זה, וכשכתבתי על זה היום בבוקר (אמנם) לא בכיתי, אבל ההרגשה כן הייתה עכורה, והיא עדיין עכורה. להיות בטיפול הנמרץ בחודשים האחרונים זה לא כל-כך כיף, כי הכל דחוס, לחוץ, ונראה ממש כמו שדה קרב. שדה קרב, אלה צמד המילים שמתאר את הפגייה שלנו. בתיאור מדויק. יש פעמים שזה שדה קרב טוב, אבל בארבעה החודשים האחרונים - זה פשוט זוועה. - אחותי דיברה איתי היום, לפני שהיא יצאה. היא אמרה שהיא מרגישה שאני חוזרת הביתה מבואסת. כתגובה, עניתי לה את התשובה הכי מתקבלת על הדעת והלא כל-כך שקרנית:"אני עייפה." עייפה מכל המצב בשירות, עייפה מהעבודה, עייפה מלא לעשות כלום כשאני בבית. עייפה מחברות, והכי גרוע - עייפה מעצמי. שתי שניות לאחר מכן, סיפרתי לה את מה שתיארתי עכשיו. היא אמרה לי שאני לא יכולה לקחת כל מקרה ללב, כי בכל אופן, אני לא יכולה להתעלם מעצם היותי אדם רגיש... ואם אני אקח כל מקרה ללב, אני לא אגמור את השנה הזו בטוב ואולי אפילו אשתגע. (כמובן שאני לא מתכוונת להשתגע ו'או לקחת דברים יותר מדי ללב, אבל זה באמת קרע אותי.)
חוסר האונים של ההורים של הילדה שמנותחת, שרואים את ההורים שמשחררים את הילדים שלהם הביתה, וברגע זה מכתירים את היום הזה כיום הכי מושלם ביקום. (או השני או השלישי, לכל אחד זה משתנה..) - זה קרע אותי. ~ די, את חייבת לקחת את עצמך בידיים. להחזיר לעצמך את ההערכה העצמית שלך, להחזיר לעצמך את שמחת החיים שהייתה בך כשתהחלת (לא שהיא נעלמה, היא רק דעכה #הצדקהמספר89675768) להחזיר לעצמך את המוטיבציה בעבודה ובשירות. ולהתחיל לא לקחת דברים שקורים בפגייה ללב.
אני לא חושבת שאני צריכה להגיד לך, כמה אני אוהבת אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם