אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...
אני עוד פה, ואני סטודנטית. עייפה. |
| 4/2016
רגעעע... מה אחד באפריל?!
השבוע האחרון היה קשה, מאוד קשה.
הוא התחיל בפורים, שגרם לי כמעט לאבד את העשתונות שלי ולבכות בלילה במשך שלושה ימים רצופים.
מוות זה אחד הדברים המצערים, העצובים, אך מנגד הכל-כך מעצימים, מחזקים ונותנים פתח של תקווה (לי לפחות).
שני מקרי המוות שקרו בפורים בפגייה נכנסו לי ישר ללב, אולי כי חזרתי הביתה בסערת-רגשות עצומה ולא הפסקתי לדבר על זה. מצד אחד, אני שמחה על זה שאמא שלי נתנה לי מקום לבטא את הרגשות שלי, אבל מצד שני, אני לא רוצה כל-כך לספר לה על הדברים האלה, כי אני מפחדת שזה יזכיר לה נשכחות (מי שמכיר אותי, יודע..)
השבוע הזה היה מאוד מבלבל. עשו עבודת תשתית בצנרת של הטיפול הנמרץ והעבירו לחדר אחד את כל הילדים. זה עשה המון שיבושים מבחינת כל הצוות הרפואי, הההורים וגם מבחינת המזכירות, בת השירות השנייה ואני. המצב חזר להרגלו ביום רביעי והתחלנו ( הבנות ואני) לעבוד בצורה יותר מעמיקה על הפרויקט החדש שלנו. (הדבר היחידי שבעצם נשאר לבנות השירות לעשות אחרי שהורידו לנו את כל שאר הדברים, בטענה שהתפקוד שלנו לקוי - וזה ממש לא נכון.)
הוא הסתיים בנימה די טובה, והיה לי ממש כיף להגיע לסופהשבוע. (מאחד והים האחד באפריל, ולא הפסקתי לעבוד על העובדים שלי במקדונלדס) וגם, המשמרת בסניף בתל-השומר לא הייתה רעה בכלל.
אני שומעת עכשיו שירים של מפגרים, וזה די מרומם לי את מצב הרוח, למרות שהבטן שלי לא מפסיקה להתכווץ. (אולי בגלל שאני רעבה?)
יאללה, נשתמע. (ושוב, אני שונאת שאני לא מצליחה לבטא את המחשבות שלי)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם