| 4/2016
שינוי מצב רוח מקצה אל הקצה..
מצב הרוח שלי לא משהו, ואני מרגישה את זה מכולם.
במהלך השבוע נתקלתי בכמה וכמה אנשים שאומרים לי:"מה קרה לך? את בסדר? את נראית לי מדוכאת/עצובה..." לאנשים שאני באמת אוהבת, מעריכה ומצליחה להיפתח (רמז:זה לא כל-כך הרבה אנשים) אני באמת מספרת מה עובר עליי, איך אני מרגישה ומה התחושות שלי.
אני משרתת כבר למעלה משבעה חודשים בפגייה בתל-השומר, שמי שמכיר אותי או קרא את הבלוג שלי, יודע שזאת זכות ענקית בשבילי לחזור למקום שהציל אותי לפני 19 שנים, כשהייתי קטנטנה של שבוע 24, אבל הוא גם יודע שזה מאבק יום-יומי פנימי שלי עם עצמי, רגשות עזים שמתפרצים והמון בכי. ערמות אדירות של בכי.
השבוע נפטרה אצלנו ילדה. אחריי חודשיים וחצי. זאת שנפטרה היא דווקא הגדולה (מבין התאומות) שחשבו שכן תצליח לשרוד, כי אחרי משקל לידה מזערי, היא כמעט עברה את הקילו וקצת גרם.. לקחתי את זה מאוד קשה, ובכיתי ביחד עם מנהלת המחלקה, עם ההורים שצרחו ובכו ועם כמה וכמה אחיות שהזילו "דמעות קטנות."
המזכירה לקחה אותי לחדר השתייה, שזה המקום שבו אני אוכלת-לא אוכלת ארוחת בוקר ופעם ב... אוכלת ארוחת צהריים. היא נתנה לי מים וניסתה להרגיע אותי, לרוע מזלה היא לא הצליחה ויצא שבכיתי במשך כמעט חצי-שעה רצוף.
באותו היום, נקבעה לי סיירת במכון להתפתחות הילד, שזה המקום הראשוני שרציתי להתקבל אליו כדי לעשות שירות, אבל למרבה הצער, לא צלחתי את המיונים בשנה שעברה.. הלכתי לסיירת, אחרי ששטפתי את הפנ ים והתאפרתי שוב, כדי למחות כל זכר לבכי שלי. היא הייתה ב"ה בסדר. פגשתי שתי חברות ותיקות ועוד כמה ילדים ממש מתוקים וחמודים.
למרות שגם לפני לא היו מפסיקים לשאול אותי אם אני בסדר, מאז המקרה (עברו בסך הכל חמישה ימים..) הלחץ הזה התגבר. השאלה הזאת כבר כמעט חצתה את גבול הטעם הטוב (טוב, אולי בעצם לא..) האחיות אמנם לא עסוקות בלשאול אותי את זה, אולי רק מי שמכירה אותי ובאמת דורשת בשלומי, אבל H, הבחורה ממטבח חלב, שאחראית על הכנת מנות האוכל לילדים, מקפידה לשאול אותי על זה כל פעם שהיא פוגשת אותי. לא משנה אם בדיוק חייכתי ודיברתי בטלפון, או שאני נמצאת בחדר שתייה ומסתלבטת, צוחקתעם המזכירה של מנהלת המחלקה או המזכירה של הפגייה. או שבדיוק השעה שבע וחצי בבוקר של יום ראשון, אני לא מבינה מה אני עושה בפגייה בשעה הזו וגוררת את עצמי לאחת המחלקות..
אני לא אוהבת להרגיש מסכנה, ובהתנהלות היום-יומית שלי, אני אדם שמח. בכל אופן, אני משתדלת להיות.
בפוסט שכתבתי קודם, קבעתי לעצמי שתי מטרות, אבל לצערי הרב לא הצלחתי נכון לעכשיו באף אחת מהן.
נכון שתהליך זה דבר שלא קורה ביום אחד, ונכון שהרגל זה דבר שמתפתח בשלושים יום, אבל אני שונאת להרגיש מוזר. מן הרגשה שהלב שלי כבד והבטן שלי מתכווצת לממדים קטנים והגוף שלי מרגיש רע.
אז זאת ההרגשה שלי כרגע.. או שבעצם היא הייתה עד לפני כמה דקות, הכל נעלם בשנייה שהתוודעתי שבת דודה שלי ילדה בת. בדיוק בתאריך המשוער שלה, בשבוע 40, ועצם העובדה שהיא ילדה בת בריאה, שמנמנה (על בטוח) והכל תקין אצלה ב"ה, נותנת לי תקווה שאצל בקטנים האלה הכל יהיה בסדר בבוא מן הימים, בדיוק כמו שאני בסדר עכשיו.
אז זהו, עכשיו הכל בסדר.
והשבוע הזה הולך להשתפר על בטוח, כי אם הכל יהיה תקין, אני אזכה לראות את הקטנה בפסח!!!
שבוע טוב מלא בשורות טובות :))
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם