עם כל יום שעובר, משהו אחר מתחבר. משהו אחר - מתחדש. משהו אחר- מתחיל להיות יותר בהיר.
כשהתחלתי את השירות בגן, בדיוק לפני שלושה שבועות, חטפתי הלם. המעבר החד הזה, מהפגייה, כשבכלל לא הספקתי להיפרד מכולן כמו שצריך החדיר בי שוק מטורף ש(לצערי) עדיין לא נרגע...
רגע? מי? מה? מה הקשר גן עכשיו? מה הקשר עכשיו להתרוצץ כל היום סביב ילדים? מה הקשר עכשיו להאכיל ולחתל? מה הקשר עכשיו לעשות איתם תירגולי הליכה וטיפולי פיזיותרפיה? מה הקשר עכשיו קשר קרוב עם הצוות? מה הקשר עכשיו ישיבות בימי שלישי בשעה אחת, ובו-זמנית שמירה על ילדים סורים שקמים חצי-שעה אחר תחילתה? מה הקשר, מה?!
אני לא יכולה כל-כך להסביר מה הקשר, כי אני עוד לא יודעת בוודאות מה הקשר, אבל אני אמצא את הקשר או שאני אתן לזמן לעשות את שלו ואז בטח ייפול לי האסימון ואני אגלה את הקשר. היום לדוגמא, היה יום טוב. עבדתי מאוד עם הילדים וכולם נרדמו בצהריים! (זה נדיר שזה קורה) לאחרונה הם התחילו להתעורר מוקדם, אבל.. זה כבר שולי. אתמול הייתה לנו מיני-ישיבה של הצוות, שבו העו"ס שאלה אותנו איך לנו מתחילת שנה, הופתעתי שהיא בכלל שואלת אותי, כי אני בסה"כ עוד לא חודש, אני עדיין לא מכירה כל-כך טוב את הילדים, עוד לא למדתי להכיר את העבודה כל-כך טוב, למרות שסדר היום הוא מאוד קבוע ואני יכולה להקריא אותו בע"פ מתוך שינה אם רק יישלו אותי. אני מאוד אוהבת את הילדים, אבל הם מתישים אותי. בשעה שלוש ועשרה אני ממש מחכה שיבואו לאסוף אותם לבתים (לא בקטע רע, בקטע של אני יודעת שגם להם נמאס והם רוצים הביתה..) אבל אחרי שהאחרון הולך, אני ישר רוצה שהם יחזרו שוב. זה גם צמוזר (כי אנחנו עדיין בהתחלה) וגם די משחרר לחץ. בפגייה זה לא היה, הקשר הזה, בחוודשים האחרונים שלי היו כ"כ הרבה תינוקות, והיו המון המון תחלופותץ של ילדים, שפשוט לא הספקתי להיקשר.. ופה זה כיף, כי הם בסה"כ עשרה קטקטנים מדהימים שרק רוצים שתשחקי איתם ותעבדי איתם :)
יש לי יום חופשי בשבוע, שבו אני משחררת לחצים וחוזרת לעוד יומיים אינטנסיביים וכיפים ;) ביום הזה אני עובדת במקדונלדס, וזה די נחמד. אני אוהבת משמרות בוקר..
נראה לי שכאן אני אסיים, כי זה מספיק להוציא להיום, למרות שיש לי עוד מלא מה לכתוב.. ;)
הנה עוד שיר, שהסתבר לי שאני בכלל מכירה אותו, אע"פ שאני מכחישה את זה בכל תוקף.
"אני עולה בתל אביב יורד בבנימינה את אוהבת לדבר רק מסביב בכיכרות טיפה חשוך ואת נוגעת
יש לי הרבה פחדים סיפרתי רק לך אל תגלי להוא שיגלה אותך אני צריך כמה סיבות מספיק טובות בשביל לאהוב
בסוף הלילה חוזרים הביתה לילה טוב איך את יודעת רק להשאיר לי טעם של עוד
ואיך בשעות הקטנות של הלילה את באה אלי כמעט בלי כוחות ואיך שוב ליפול אני למעלה למטה מנפצים את הקירות
והרעש של העיר צורח מלמטה את מסמסמת נשיקה עם לב גדול השארתי לך כל כך הרבה סיבות בשביל לאהוב
בסוף הלילה חוזרים הביתה לילה טוב איך את יודעת רק להשאיר לי טעם של עוד." (ניב דמירל-השעות הקטנות, 2015)
עריכה:(28/9/16) היה לי לילה מוזר. ישנתי טוב, אבל הרגשתי שתת-המודע שלי עבד. כשהתעוררתי בפעם הראשונה בחמש וחצי, בדיוק פירסמו את ההודעה על פטירתו של פרס. היום הזה הפך להיות יום אבל לאומי לכל העם, ולשאר העולם. התווכחתי והצגתי דעות פוליטיות במשמרת הבוקר, מעט לפני הפתיחה. זה היה עצוב לדבר עליו בלשון עבר, כי זה פשוט בלתי-נתפס. המשמרת עברה בקלילות, תשע שעות פשוט עפו.. עם מיליון ואחת מחשבות בראש.
נשיאה ה-9 של מדינת ישראל לשעבר, מר שמעון פרס יקר, תמיד הערצתי אותך, אתה איש יקר ואהוב על כל העם ועל העולם כולו. תודה על 93 שנים שבהן מדינת ישראל הייתה מפעל חייך, החל בהקמתה, הנחת אבני-היסוד שלה, כהונה במספר לא מבוטל של תפקידי מפתח בצורה הכי טובה שיש, בלי התפלספויות ובלי עשיית רושם מוגזם. תודה על דיבור רהוט, כנה ואמיתי. על כך שלמדתי (ופה אני בהחלט לא צוחקת) לדבר באופן רהוט בזכות המילים יפות שחודרות עמוק, לא רק ללב, אלא גם נחקקות בנשמה. תמידהעם צחק איתך על זה שאתה מבוגר, ושהגיע הזמן שתפרוש מהפוליטיקה, אבל גם העם וגם אני יודעים שמדינת-ישראל אמנם תישאר ותמשיך ב"מרוץ" חייך, אבל הפעם זה יהיה בלעדייך וזה יהיה מוזר. תודה על השנים היפות, פשוט תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
