אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

הספר הזה הזכיר לי עד כמה אהבתי ללמוד על תקופת שיבת ציון,על כמה אהבתי להסתכל על הפסוקים, הפרשנויות וכמה רציתי לקרוא את הספר הזה, וכשקיבלתי אותו ביום שני כל-כך שמחתי.. הספר הזה כתוב בצורה מדהימה, וממש נותן מקום לדמיון "לעוף" אני מעריצה את אחינועם על אצילות הנםפש שלה, על הדרך שבה היא נלחמת במה שהיא יודעת שטוב לה, ועל ההחלטה לא ללכת אחרי הזרם ולהיוןת כמו כל הבנות, שמתנתחנות עפ"י צו הוריהן, אלא לנסות, לחפש ולטעות עד שהיא מצאה את שאהבה נפשה. הספר מדהים והוא ממש מומלץ לקריאה.

ועכשיו לנושאים אחרים : הדלקנו עכשיו נראשון של חנוכה, ואמא שלי הכינה צ'ורוס. זאת מן סופגנייה ארגנטינאית בצורת מקל, עם אבקת-סוכר מעליה, משהו להיט, בייחוד אם שמים מעליה שוקולד.

יש לי פאטיש לשוקולד ואין לי בכלל יותר מדי מה לספר.
הייתה מסיבת-חנוכה בגן אתמול, ואני שיחקתי את הסביבון, היה נחמד. העוס"ית אמרה שהיא לא ידעה שיש בי צד תיאטרלי כל-כך, השבתי לה שתמיד אהבתי לרקוד ולשיר, ופתאום נזכרתי שאחיותיי ואני היינו עושות מלא הופעות עם המחשב הישם והאורות הצבעוניים בבית הקודם. אכלתי סופגנייה בלי ריבה, וזה היה מדהים. הסופגניות של רולדין כבר די נמאסו עליי (למרות שהשוקו-שוקו מהממת בעיניי) 

חנוכה התחיל נחמד, ועוד שבועיים יש לי יום-הולדת עברי, אז רשמית אהיה בת 20.

הסתכלתי על התאריך ונזכרתי שלפני 8 שנים אחותי התאומה ואני חגגנו בת-מצווה, וזה נראה כאילו החיים האלה עפו בשנייה, אני זוכרת בוודאות מה היה באותו היום (דקה אחרי פרץ מבצע "עופרת-יצוקה") אבל אני גם קצת מתעצבנת שאני נזכרת בתקופה הזו, כי השנים האלה היו השנים החברותיות שלי ביותר ועכשיו כמעט ואין לי חברים. אבל למה אני מעציבה את עצמי בזה? אני לא יודעת. הכל בסדר, הכל טוב. והחג הזה התחיל מתוק מדבש.
 

אז בנימה אופטימית זו,  חנוכה שמח :)