חשבתם פעם לשחק את משחק השקט? לשחק את משחק היופי? הדיבור? יכול להיות
שפעם חשבתם על זה. עכשיו בואו אני אשאל אתכם שאלה יותר קשה, לשבתם פעם לשחק את
משחק ה"מה היה קורה אם?" או "ואם היו אומרים לך?" אני בטוחה
שהתשובה לכך תהיה מגוונת ומרובת דעות. יהיו אלה שיגידו שהמשחק לא לטעמם, יהיו אלה
שינסו-אבל יתייאשו מהר.. ויהיו כאלה שיתחילו את המשחק, יבינו את הקונספט ומדי פעם
יזכרו בו. במקטעים, בציוני דרך בחיים, או אפילו סתם במחשבה במיטה.
אני נמנית עם הסוג האחרון. משחק ה"מה היה קורה אם" מעסיק
אותי רבות מאז היותי תיכוניסטית. קראתי את הספר "ואם היו אומרים לך"
והצלחתי להבין קצת, ממה שכתוב שם. (ברור שאנסה לקרוא אותו שוב... לי, לפחות-זה
מובן מאליו.)
תקופת הפגייה הגיעה לי עד לראש. או יותר נכון, נחתה בי ההבנה שאני לא רוצה יותר לדבר, לספר, לשמוע, לנחם, לנסות להבין, להגיד מילים טובות ולהיות בשום סיטואציה/קשר/וואט אוור שקשור לדבר הזה. זה היכה בי בשבוע האחרון של דצמבר, מעט לפני חנוכה. הייתי בגן והחלטתי שאני רוצה ללכת לבקר, לראות מה השתנה.. אולי מישהו עוד זוכר אותי. וגם כיהיה לי יום הולדת עגול, אז זו הייתה הזדמנות גם לקבל מזל-טובים וללכת לראות היכן תלו את התמונה שהבאתי להם בשנה שעברה. (היא תלויה במסדרוןליד הטפנ"צ, ליד החדר של מנהלת המחלקה )
בפועל, זה היה סיוט. נכון שכל מי שעבר והכיר אותי היה בטוח שעוד נשארתי לשרת שם, כי פשוט התמזגתי עם הצוות, וטיפה התלהבתי מכל העניין, אבל לא הרגשתי את החיבור שחשבתי שאני ארגיש. ובייחוד הדגשתי את העובדה שעברתי לשרת בגן הסמוך, די קרובה, אבל בעיקר בלב. הרגשתי מוזר, כאילו אני נתקעת להם באמצע. רציתי גם לפגוש את מהנלת המחלקה אבל היא הייתה בטפנ"צ ולא רציתי להיכנס ולהפריע.
אני חברה בקבוצה מדהימה, של הורים לפגים. שתמיד אומרים לי שאני ילדת פלא, גיבורה, מהממת ומרגשת. קצת נמאס לי מכל השמות האלה, אבל הם באמת מדהימים ואני נהנת לכתוב שם, לראות את הפוסטים של ההורים, ושל הילדים המתוקים. אבל זהו, אני מרגישה שקצת מיציתי. סוף שנת 2015 עד סוף שנת 2016 הייתה השנה המדהימה ביותר שאני זוכרת. זכיתי לשרת במקום מדהים, עם צוות אנושי, אבל עם זאת רפואי ומקצועי. סגרתי מגעל, אשכרה לקחתי חלק במקום שאני עצמי לא רציתי. ופייר, זכיתי.
אמנם לא הכרתי חברות שם בכלל, אבל זכיתי להתחבר למישהי מדהימה מהעבודה, שמשרתת במד"א לידי ואנחנו החברות הכי טובות בעולם. וגם זה כיף.
הגיע הזמן לשים את העבר מאחורה, ולהתקדם הלאה, לעתיד. אני מתרגשת בטירוף, כי ההרשמה ללימודים שאני רוצה נפתחת בעוד שבוע וחצי, ואני בטוחה שעצמי שאני אתקבל. וגם אםצאני אלמד באוניברסיטת אריאל, תבוא עליהם הברכה שהם טרחו לקבל אותי בכלל.
ובגלל שהכותרת קרויהמ"אם היו אומרים לך" #טייק2, אני כן אתן לזה טיפה מקום. אם היו אומרים לי שהייתי הולדת להיוולד בשבוע 24, משקל פעוט, ולהילחם על החיים שלי? יש סיכוי שהייתי שוקלת חישוב מסלול מחדש ובכלל לא יוצאת מהבטן של אמא שלי. (כאילו, כן יוצאת, אבל בשבוע יותר הגיוני כמו 30-40 ) אם היו אומרים לי שבגיל 18 וחצי עד כמעט 20 אני אזכה לשרת בפגייה שהצילה אותי, יש מצב שהייתי צוחקת להם בפרצוף. אם היו אומרים לי שאני הולכת ללמוד סיעוד בשנה הבאה.. פה כבר הייתי אומרת שזה נכון, כי אני בחרתי את זה. וזאת ההרגשה הכי מדהימה בעולם. ביי תקופת פגייה, מקווה שאני אזכור ממך רק דברים טובים.
והנה שיר ששוב הכרתי דרך מישהי מהעבודה, לא משהו לדעתי... אבל הוא נחמד כזה ומקפיץ, אז תהנו. :)
"לא, לא,לא, לא מחפשת תירוצים בשכונה כולם יודעים, היא חופשייה לא אכפת לה מה כולם אומרים האף שלה בעננים היא שומעת רק - לה לה לה..." (חופשייה/דורון ביטון, עמרי קטרי, 2016.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
)
)