הימים האלה, שקשה לי בהם-הם לא ימים נחמדים
הם ימים שגורמים לי לתהות מה היה קורה אילו הייתי עושה אחרת. אלה ימים שגורמים לי לא לרצות לקום לשירות ו/או לא לרצות ללכת לעבודה אחרי השירות. להבריז, להגיד שאני חולה, לא לעשות כלום.
להתבטט.
ואז אני נזכרת, שאנחנו אוטוטו בפברואר, פברואר הוא החודש הכי קצר בשנה, אחרי פברואר מגיע פורים ואז פסח.. ומשם? השנה טסה. על אמת, בלי מעצורים, בלי להסתכל אחורנית, ובייחוד בלי להקשיב למי שמבקש לעצור אותה, אפילו להאט במאית השנייה.
ואז אני נזכרת שבכלל לא רע לי. לא רע לי בשירות; אני נהנית לשרת עם הילדים, הם אוהבים אותי ואני אוהבת אותם.
שלא רע לי בעבודה, ואני אפילו נהנית ממנה בימים שבהם הלקוחות האהובים עליי מגיעים.
שלא רע לי עם עבודות הבית, שכוללות בעיקר תליית כביסה וטיטוא. (אל תשאלו, אבל בזמן שאני מטאטת את הרצפה, בין בסניף ובין בבית-אני יותר רגועה אח"כ. זה גורם לי לחשוב ולתהות על עצם קיומי בעולם-וזה די נחמד.)
והכי חשוב, שלא רע לי עם עצמי. אני מרגישה שאני בשלב שבו אני מבינה את עצמי יותר, בשלב שבו אני יכולה להתאפק "קצת" יותר, בשלב שבו אני רואה את העולם בצבעים, טלא רק בשחור לבן.
בקיצור, התקופה הזו עושה לי ממש טוב. :)
והנה קטע שנחרט לי בזכרון, בדיוק בקטע בו התחילו לדבר על הזמיר, הציפור שלא עושה שום דבר רע, ועל החטא שבפגיעה בו:
"הייתי מעדיף שתצלוך בפחיות בחצר האחורית, אבל אני יודע שתכוון לציפורים אתה יכול לירות כאוות נפשך בעורבנים, אם תצליח לפגוע בהם, אבל אל תיגע בזמיר - זה חטא." (אטיקוס לג'ם, אל תיגע בזמיר/ הרפר לי, 1960.)
לילה טוב. 😄
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם