אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

כל המחשבות שלי מתבלבלות, וזה תמיד קורה בשעות לא-שעות.

התחלתי לראות שוב "איך פגשתי את אימא" ואני בע"ה רוצה לסיים את כל תשע העונות. (למרות שאת הפרק האחרון בסדרה סיימתי לצפות לפני כמה דקות.) "האנטומייה של גריי" תמיד הייתה ותמיד תהיה אהובת ליבי, וגם "עד עצם היום הזה" דווקא די טוב, למרות שאני לא אוהבת את קו העלילה של העונה הזו.

ובמעבר חד מהסדרות בהן אני צופה, כבר תרחתי באושר שהתקבלתי לאוניברסיטת תל אביב, והיום החלטתי סופית (עקב שאלה מחברה טובה) ששם אני הולכת ללמוד. מחר אבא שלי ישלם את המקדמה והכל יופידידו! אני גם רוצה לעשות מבחן אמיר"ם, כדי להשיג פטור. אני יודעת שיהיה בסדר. זה תמיד בסדר.

אמא שלי העירה אותי מוקדם היום, והכריחה אותי ללבוש חצאית אחרי 3.5 חודשים שלא לבשתי אחת כזו. נכון שהנעליים שהיא קנתה לי לפני יובל (בערך) מתאימות יותר עם חצאית, אבל אני עודני דוגלת בגישה שאני יודעת מה הכי טוב בשבילי (ת'כלס נכון) ומחכה ליום בו אני אבין שאני לא באמת יודעת שום דבר.(הגיע כבר, אבל אני עדיין ממתינה לו בשקט.)

ובמעבר חד מכל העדלאידע הזה, השבוע תליתי כביסה ומיררתי בבכי.

למה בכיתי? אלוהים יודע, אני חושבת אולי שאימא שלי שוב עצבה אותי, או שהשירות עצבן אותי או שמקדונלד'ב עצבנו אותי. עכשיו נוחתת עלי ההכרה (יחי השעות המאוחרות, והעייפות) שאני נותנת לדברים האלה לעצבן אותי (היי! כמה זמן חיכיתי להכרה הזאת, תודה באמת שהגעת😑) והחלטתי (אני תמיד מחליטה ולא מיישמת) שדי, הגיע הזמן לפתוח דף חדש. עם עצמי, עם אחרים, עם המשפחה, עםהשירות ולעבור עבודה. הרי כבר החלטתי שאני מתפטרת.

תקראו לזה איך שבא לכם, ישנה שלוש שעות בצהריים, מנסה להבין איך זה שהיא גמורה מעייפות ומאחלת לכם חג שמח, ותחגגו גם בשמי. 

אני בעבודה מחר. 😖

נשתמע, לילה טוב 

עריכה:

גוף, ראש כואב ומחשבות יקרים לי מאוד.

יש מצב שאחרי יומיים ששינה לא הייתה לי, היא כן תגיע? למרות שבכלל בכלל בכלל(!!!) לא בא לי לצאת לטיול הזה.

בכבוד רב ובברכת לילה טוב, אני.