אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

כתבתי עכשיו הודעה ממש ארוכה למנהל הסניף שלי. עשיתי חושבים שוב והגעתי לתובנה, שאם לא יימצא פיתרון אני עוזבת. (דיברתי על זה עם אחותי, כי אני פחדנית מספיק כדי לא לקבל החלטה כזו לבד) אחרי שהוא לא ענה לי (כבר שעה פלוס, אני רגילה שהוא עונה לי ממש מהר!!) התקשרתי אליו וגיליתי להפתעתי (זה קורה המון לאחרונה) שהוא לא "בראש" לענות לי, הסברתי לו שאני צריכה תשובה עד יופ ראשון. הוא הבטיח שיחזיר לי. יופידיו.

כ-ל הגוף שלי כואב, דואב ומפורק לחתיכות. באמת, אני מרגישה שמישהו מפרק לאט לאט את הגוף שלי, או גרוע יותר, מסרק לי אותו במסרקות ברזל ואני צורחת בלי הכרה.  (תזכורת לעצמי: בחיים לא לעבוד 12 שעות יותר. עד סוף השירות, אם אני אשאר עד אמצע אוגוסט)

כל חלק וחלק בגוף שלי תפוס ו/או עם כאב הולך ובא, במעגל חוזר כזה.. הידיים שלי מאיימות לנשור, הרגליים שלי כבר לא מעויינות להידחף לסניקרס השחורות שהיו פעם מהממות. הרגליים שלי כבר שונאות את המדים, וכרית החימום מחכה שיהיה לי מספיק כוח לרדת למיקרוגל ולחמם אותה, כדי להקל, ולו במעט - על כל הכאב שעובר לי בגוף כרגע. אני אמנם רגילה למשמרות של 8-9-10 שעות, פעם-פעמיים בחודש, לא יותר. אתמול ושלשום עשיתי את זה יום אחרי יום, ובשני הימים האלה לא ישנתי טוב כלל, או לא ישנתי בכלל. בקיצור, כיף לי בחיים האלה. ר' באה והחליפה אותי היום, אבל היא רצתה שאני אחזור לסגירה - אני במיטה וכמעט החלקתי במקלחת פעמיים, איזה סגירה ואיזה ערדליים.

החלטתי שאני אעריך את מצבי מחר בבוקר ואני מן הסתם לא אגיע למשמרת של מחר (שעתיים בלחץ, אם כבר..) 

בעצם כבר הערכתי, אני לא הולכת מחר למשמרת. תיק קטן מספיק, גם ככה הלך לי הגב היום. 

וואו הכרית הזו עובדת פלאים, חבל שאין לי עוד איזה חמש-שש כאלה, לכל הגוף במפורק שלי. LOL. (עריכה:כל הכאב חזר, אני שונאת את חיי כרגע.)

תוכן ההודעה שכבתבתי לו היה קצת קשה (מבחינתי) אבל אני שלמה עם מה שכתבתי לו. הוא דיבר בעיקר על דברים טכניים, ולא על איך שאני מרגישה. מלבד היותי מפורקת פיזית עם בעיות בכל חלקי הגוף, כולל דלקות פרקים בברכיים שאינן מטופלות למרות שאני חייבת דחוף פיזיותרפיה, אני גם מפורקת נפשית. למה? כ יש מנהלת שמרשה לעצמה לדבר אליי לא יפה, ולמען האמת? אין לי כבר כוח לריבים האלה בין שתינו, וגם בין שני המנהחים האחרים. (היא ביניהם) אני מרגישה כל משמרת מבוזה, מושפלת ואני חוזרת כל לילה עם דמעות.

זה לא בדיוק אמור לעניין אתכם, אבל פה יש לי אומץ, כי אני (מקווה מאוד) כותבת באופן אנונימי. ואני הכי מרגישה שפה קל לי לפרוק.