אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

העציץ שיש לי בחדר על סף מוות. בערך כמוני.
אני רוב הזמן עייפה, אתמול כמעט נרדמתי בישיבה בגן, ואפילו שאני רגילה שהפלאפון מחליק לי מהידיים (ספק שהוא חלקלק מדי, או ספק עצם העובדה שאני לא מחזיקה אותו נכון) אחת הסייעות נלחצה ושאלה  אם נרדמתי. כשעניתי שלא, (וזה היה בכלל אחרי כוס קפה) היא היתה מופתעת.

למי קורה דבר כזה חוץ מלי? (משערת שלעוד כמה אנשים. תמיד יש את הקטע הזה שכיושבים על המיטה הפלאפון עושה מדי פעם קפיצת בנג'י על השכל שלך..)

מבחינת הצוות, אני (מן הסתם) הכי קטנה בגן. הן מתייחסות ארליי מקסים, אבל יש פעמים שהן אומרות (וגם אני לא מסירה ידיי מאחריות) דברים הם לא כל-כך במקום, שעם הזמן למדתי להחליק, כי זה בשגרה כבר. אנחנו לא מדברות הרבה, כי מה לי ולהן? אני בת 20 וחוץ מאחת, כולן מעל גיל שלושים פלוס ויותר... ואני גם לא רואה את עצמי שומרת איתן על קשר בעוד כמה שנים.  

אני מודה, אני לא בן-אדם ששומר אמונים לאנשים שהוא מכיר, בייחוד לאנשים שעשו לי רע. הן לא עשו לי שום דבר רע, אבל אין לנו אינטראקציה מי יודע מה, אז זה כנראה יישאר ככה עד שאני אשתחרר מהשירות המדהים והמעייף הזה כאחד ב-15 באוגוסט. ואני מקווה שדודה שלי תלד עד אז.

אני משחררת בעוד ארבעה וחצי חודשים, ואני די בשוק מזה, כי השנה ממש עברה לי מהר. נכון שהבנות טוענות שהימים עם הילדים עוברים לאט (וברוב הפעמים הן די צודקות, הזמן לא זז), אבל מהרגע שאני מגיעה הביתה ו/או נמצאת העבודה (לדוג':אתמול), הזמן פשוט עף לי!! אני כמעט ולא מספיקה לעשות כלום. (ולא שאני עושה משהו קריטי, רוב הזמן אני או שומעת מוזיקה או מנמנמת ו/או בפלפאון אומרואה טלוויזיה.) כבר שנה פלוס אני אומרת לעצמי שאני צריכה למצוא משהו אחר לעשות חוץ מהעבודה, לא שאני עובדת בתקופה האחרונה, אבל אני עובדת כדי להסתפק וכדי שאני לא אמות משעמום בבית.

בעניין העבודה, לא התפטרתי. ועל כך קיבלתי תגובות של המצב השתפר? מההורים שלי, המצב לא השתפר, אבל אני לא מוצאת משהו אחר. כרגע ההשלמת חוסרים הזאת נוחה לי. למרות שההבדל בין השעה שמונה לעשר הוא לא כזה גדול, וזה פאקינג עוד 58 ש"ח למשכורת.

אני עייפה, ושבת נכנסת מאוחר. אני שונאת שבתות קיץ.

שבת שלום.