אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

למען האמת, לא חשבתי שאחרי התקופה הזו, אני אכנע לגחמות שלי, של "הכל או כלום", ובסוף כן אבחר להמשיך במקדונלד'ס.

למען האמת, בתחילת השנה, לא היו לי שום כוונות להתפטר, או לאיים על התפטרות וכמעט לחתום על מכתב ההתפטרות הארור הזה, כי הייתי בטוחה שאני הולכת לעבוד עוד שנה, בלי בעיות וכדומה. אבל כמובן שהכל דינאמי, והכל בסוף חוזר אלייך וקקה בידייך, לא ככה?

למען האמת, הייתי בטוחה שאני אתפטר אחרי פסח, ועכשיו החלטתי להישאר, אז אני ברגשות מעורבים קשים.

כי מצד אחד, אני מרגישה תחושה של מיצוי, שאחרי כמעט ארבע שנים, אני מרגישה שמיציתי את המקום, וכמה אפשר לשאול "ארוחת ילדים של המבורגר או של נאגטס?" או "להגדיל לך את הצ'יפס והשתייה ב-3.90 ו/או 6.90?" (גדול ו/או ענק בהתאמה)

מהצד השני, אני יודעת שאני לא אמצא עבודה יותר טובה. ולמען האמת, אפילו טרחתי לחפש אחת כזו. אבל נוכחתי לגלות שאני לא זמינה אליהם כמו שהם רוצים ו/או שהם בכלל לא צריכים עובדים (יקוללו FOX הארורים.) ובשבוע האחרון היה לי נוח לתפקד בתור "משלימת חוסרים."

דיברתי היום עם אימא שלי (שוב, אנחנו מדברות מלא לאחרונה. ואני חולה על זה..) והיא אמרה לי שוב את הדברים הרגילים שאני בן אדם של "הכל או כלום", שאני קיצונית מדי, ושאני בטח לא צריכה לקרוע את התחת שלי. אז החלטתי עם עצמי שהפעם, אני כן אקח את הדברים שלי ברצינות, ואקום.. ו.. ראבק!! אעשה משהו עם החיים שלי בשלושה חודשים האחרונים של השירות.

אז הגשתי משמרות.(4) שוב.(אחרי שהטבחתי לעצמי מיליון פעם שאני לא חוזרת למקום הזה) בתקווה אדירה שאני אקבל את כולן לחמש-שמונה, אבל הסגירות כבר לא מזיזות לי,אז לא אכפת לי לקבל גם אותן באהבה רבה!  הפכתי להיות לכל-כך רובוט במקום הזה, שאני פשוט עושה שם אללה בבלה, והכל טוב לי בחיים :)

אפרופו שלושה חודשים אחרונים של השירות, היום הגיע בקר של מנהלת השירות הלאומי-אזרחי, ולמען האמת, להוציא אותי מהגן זה סיפור די קשה, ולשאול אותי שאלות אישיות ודברים שאני בכלל לא יכולה לקבל (ותודה רבה לאוניברסיטת ת"א על זה ;), זאת פשוט בזבוז זמן של בן האדם. לא משנה שהילדים בדיוק נרדמו, ובדיוק הייתה לי הפסקת צהריים של שעה וחצי, אבל ראבק,במקום לבלוס חצי מחפיסת השוקולד הענקית שקניתי לצוות היום, הייתי יכולה ללכת לקנות לי משהו הגון, או לפחות לחתוך לי סלט כמו אתמול. פשוט בזבוז זמן מיותר, באלוהים.

יש לי מחר אורייתא, שאני מתכננת להתפלח ממנה, ואפילו יש לי תירוץ מצוין, אבל אם אני אגיד אותו, אני אסתכן בבזבוז מיותר של עצבים כשאנשים אחרים ייכעסו עליי, אז אני לא אכתוב אותו.

בגזרות אחרות, הכל בסדר.אני מתחילה ללמוד עוד חמישה חודשים וחצי, ואני מתרגשת מאוד. להופעה של ג'סטין ביבר נסעתי באוטובוס, בדיוק בקו שיהיה אמור לקחת אותי ללימודים שנה הבאה, והתרגשתי כמו ילדה קטנה שנוסעת ברכבת בפעם הראשונה, אולי בגלל שגם היינו מאוד קרובים לאוניברסיטה. אבל באמת, לי אישית זה היה ממש מרגש.

אז שני דברים לקחתי מהיום המתיש הזה (ספק זה כאב העיניים, ספק המסקרה שפשוט עושה לי רע;)

1.אני יכולה להיות באמצע, ואני הולכת לשנות את עצמי כדי שאהיה כזאת. הקיצוניות נגמרת.. החל ממחר.

2. בדר"כ אני אדם מאוד אנרגטי, פעלתן ואוהב לצאת עם אנשים, אבל לאחרונה גיליתי שאני ממש ממש ביישנית, וקשה לי להיפתח מהר. (והנה עוד משהו לעבוד עליו עד הלימודים)

ועוד אחד, סתם בשביל התזכורת שלי.יש לך מוטיבציה, את פשוט צריכה לאסוף את עצמך, ולדעת איך להתחיל הכל מחדש. בלי בושה, עם מעצורים, עם עזרה כשצריך, ובמידתיות. לא צריך לעשות תוהו ובוהו, הכל בסדר. את בן-אדם, ואת גם צריכה מנוחה.

וכן, הכותרת לא כל-כך קשורה לפוסט עצמו, אבל רציתי לבדוק כמה מכם ייכנסו לבדוק אם יש קשר לשוקולד.

לא ברצינות, אני חייבת דחוף גמילה משוקולד. יש למישהו הצעות?

בנימה אופטימית זו, אשים לכם שיר של אייל גולן שיצא כשהייתי בת חמש, ואני בבירור זוכרת את עצמי צורחת אותו ברכב. (יש לי מלא פלאשבקים לאחרונה של הילדות, ואין לי מושג למה)

אדיוס :)