יש לי מן הרגשה מוזרה כזו בגןף, סוג של החצמה, או הבנה שמשהו לא בסדר.
התובנה שמשהו לא בסדר הגיעה אליי לפני שבוע, כשאמא שלי אמרה "לאן נעלמה הצדיקה שלי?" היא עדיין כאן, פשוט עם מטעפת עתירת חילונים שעובדים איתה, קללות והתנהגות ערסית שסיגלתי לעצמי לאחרונה.
לא שאני מתלוננת או משהו, כי להיות אפטית (בייחוד בעבודה ואל מול לקוחות, במידה הנכונה) זה אחלה, כי ככה אף אחד לא פונה אלייך. אבל אתמול איך נגיד? "נחתה" עליי ההכרה הזו, כי כל ההרגשה הזו שאני חווה לאחרונה (כך מתבהר לי עכשיו) היא כי אני משתנה, מתבגרת ולא כל-כך לטובה.
אני שומרות ולא שומרת שבת, אני אמנם לא מערבבת בשר וחלב, אבל אם אני רוצה לאכול אחרי שעה-שעה וחצי, ךפעמים אני כן עושה את זה, ב"ה לרוב לא.
אני הולכת לשירות עם חצאיות ושמלות, נכטו - כי חם לי. אם לא היה לי כ"כ חם, הייתי ממשיכה ללכת עם מה שנוח לי, מכנסיים, חולצה, וכפכפים. את המכנסיים אני שמה מאז החורף, ביום שבו הפסקתי לפחד וללכת איתם בריש גלי, עד שזה הגיע למצב שלאמא שלי כבר לא אכפת מזה, ואז התחלתי לאזור אומץ ולעשות את כל הדברים שאני עושה עכשיו, שכרגע זה חצי שמירת שבת וחצי שמירת כשרות.
למה חצי? כי יש דברים שהם ייהרג ובל-יעבור אצלי...
המחשבות שכרגע רצות לי בראש הן אינסופיות, ואני קצת כועסת על עצמי שאני לא מצליחה לסדר את כולם.
אני צריכה לעשות שיחה עם אלוקים, ונראה לי שזה יקרה הלילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם