אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

אני מותחת את עצמי עד קצה גבול היכולת שלי.

אני מותחת את עצמי עד שאני לא יכולה יותר.

אני מותחת את עצמי כדי להתשלט על פחדים, רגשות עזים ובעיקר מחשבות.

אני מותחת את יכולת הסבלנות, הרגישות, העזרה לזולת והאמפתיה כלפי אנשים עד שאני לא יכולה יותר. ואז אני

מתפוצצת,

צועקת,

רבה,

מקללת,

שונאת,

אוהבת,

מרגישה הקלה,

בוכה. בכי משחרר כזה, של הקלה, של הרגשה טיפה יותר טובה.

בזמן האחרון אני לא שקטה, הגוף שלי כל הזמן דרוך לקראת משהו שאין לי מושג מה, אם בכלל זה קיים.

האחות האחראית חזרה מחופשת לידה, והייתי בסטרס כל-כך לדבר איתה שהיה לי ברור שהיא תשאל מה קרה. כמובן ששלפתי את טיעון של ״אני עייפה.״ אבל זה מה זה לא נכון. בעצם, זה נכון. אני כן עייפה, אבל אני מרגישה שאני עוברת שינוי. מתמודדת עם דברים שלא הכרתי קודם, עם החזרה שלי למקום בו הייתי רבע-עוף/גרם וחצי של סוכר.(ואני מגזימה כדי להעצים את משקל הלידה שלי;), מתמודדת עם החלטות-בין בשירות ובין בעבודה. עם יחס עובד-מעביד, עם סמכות, עם מרות, עם כוחות נפש עצומים ועם שליטה עצמית, אימפולסיביות ושקילת מילים ודיבור.

שליטה עצמית, אימפולסיביות ודיבור שקול הפ שלושה דברים שאני משתדלת להקפיד עליהן ביום יום. למרות שמדי פעם, מרוב עצבים אני נסחפת קצת, אבל אז אני לוקחת נשימה עמוקה, מדברת בשקט (כי אני נוטה להתלהב ולדבר בקול/לצעוק..), מבקשת סליחה, הולכת לשטוף פנים וחוזרת רעננה. למזלי, הדברים האלה קורים רק במקדונלדס, כי בשירות מן הסתם זה מתבטא בדברים אחרים.

כל הדברים האלה מזכירים לי את ההבדל בן אני שלפני שנה, לבין אני של עכשיו. כשהתחלתי את השירות, כמה חודשים לפני שע׳ ילדה את בנה, היא ביקשה ממני ללכת להנהלת ביה״ח לילדים כדי להעביר דף הערכת עובד, עליי ועל בת השירות השנייה.

היא אמרה שאני יכולה להציץ במה שכתוב שם, וכי זה בכלל לא דבר רע. אני חושבת שזה היה הרגע שנדרכתי בו, ופלדתי ממש. לשמחתי, כל הציונים של (חוץ מכמה..) היו מסומנים בספרה חמש, שזה בעצם הכי טוב, אבל אני לא מרגישה ככה.

אני לא מרגישה שאני עושה אתהדברים בכית ובהתלהבות כמו לפני כמה חודשים, אני לא מרגישה שמחה כשאני קמה לשירות, כי אני עייפה רוב הזמן (שזה גם משהו שאני צריכה לבדוק..) ועוד יותר, כשאני מדברת עפ הורים, זה די מבאס שהם אומרים לך שכדאי שתחייכי, כי את נראית יותר מדי מתוחה, ושקועה בעולם שלך.

״התקיעות״, במרכאות, בעולם שלי משמעה ביטוי של הפרעות הקשה והריכוז שלי. זה מזכיר לי שהיום ניסיתי לדבר עם ר׳, אבל אחד האבות ומ׳ ניהלו שיחה ערה, שאוטומטית דרמה לי להתבלבל במילים כיוון שהייתי עסוקה בניסיון להקשיב לשיחה. כשאמרתי את זה לר׳, ״אני שמה לב.״ היא ענתה לי, ואז כשהצלחתי להגיד את המילה, לא הרגשתי צורך להתנצל, וזה היה הדבר הכי מדהים בעולם. כי תמיד שכשאני מדברת עם אחת משתי המזכירות, אני מרגישה צורך עז לפתוח סליחה. ומ׳ תמיד אומרת לי״אין צורך להתנצל.״ ואני מרגישה ממש לא נעים, למרות שבשורה התחתונה-מ׳ צודקת.

דיברנו עוד איזה כמה דקות על דברים שה׳ נותן ולמי הוא מכוון אותם, ואז מ׳ התחילה לבכות, אז ר׳ ״סוג שח״ סילקה אותי מהחדר, הרגיש לי רע בשבילה, אבל שמחתי לראות שהיא בסדר.

כל כך הרבה דברים טובים קרו היום שבכלל שכחתי את ערב יום השואה. אני לא ממש חובבת גדולה של היום הזה, ומספר גדול של שנים גם פחדתי ממנו םחק משתק. בשנתיים האחרונות למדתי איך להתמודד עם הפחד הזה, וכרגע אני נמצאת במצב של גבורה, אני חושבת.

היום הסתכלתי על שתי קבלות חדשות שהגיעו, ועל עוד כמה ילדים, והבנתי שהפ נלחמים על החיים שלהם כמו גדולים, וכמו גיבורים. חלילה, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות (טפוחמסהשוםבצל✋✋✋), המלחמה שלהם כאן ממש לא דומה למה שקרה בשואה, אבל אני לא יכולה להתעלם מדבר אחד-הרצון לחיות, כמיהה לחיים טובים, מאושרים ובריאים. בתוך תוכי אני יודעת שכל פג, פגית יילוד/יילודה במועד רוצים לחיות, אני לא סגורה לגבי עצמי אבל עצם העובדה שאני בעולם הזה כבר מעידה על רצון עז לחיות חיים טובים.(כי גם ככה נלחמתי על חיי כשהייתי קטנה.)

אני חייבת להגיד לכם דבר אחד:אל תשפטו אדם עד שתגיעו למקומו. זה כמו שיש אנשים שלא מבינים את גודל האסון של השואה, אני יודעת שגם יש אנשים שלא מבינים את נושא הפגות. אני לא באה להטיף, אני באה לפרוק. אני לא באה לחנך, אני באה ללמוד ולנסות להבין.

ולפני שאתם קופצים עליי ואומרים לי אוי ואבוי על ההשוואה זו - אני מבקשת מכם דבר אחד:מחר, כשתעמדו בצפירה בת שתי הדקות ותיזכרו ב-6 מיליון היהודים שנרצחו על לא עוול בכפם, תשתדלו להבין שהחים הם דבר שברירי, ושהם יכולים (טפוחמסהשוםבצל) להיקטף בכל יום, בין בפיגוע או בין בתאונה.

אז מחר, כשאתם עומדים ונזכרים, אל תהפכו לדכאוניים ליום אחד. להפך, תקדשו את החיים שלכם ותגידו תודה לניצולים,כי בזכותם ישראל קיימת, בזכות כוחות הנפש ועזות המצח שלהם. אני רוצה שאחרי הצפירה תחייכו, כי זה המהות של העם היהודי, הניצחון הלאומי. ותעשו את זה כי אני יודעת שגם הם רוצים את זה, לא רק אנחנו.

מאחלת לכם (למחר) יום משמעותי, זוכר ואוהב....
ובזמן שאתם תספרו את הדקות עד צאת היום, אני כנראה אמכור ארוחות רויאלים,

או אכין גלידות..😉

תקראו לזה איך שבא לכם.

אין לי כוח ללמוד. היום הזה מדכא אותי יותר מדי. איחרתי הביתה וגרמתי לאחותי הגדולה לנקות את הבית לבד. כשהכל עדיין כואב לה מהנקיון הקשה של שבוע שעבר.
די! נשבר לי. אנחנו צריכים עוזרת לבית, דחוף. 
כל הקטע הזה [שמשום מה, הוא מבחינתה היה קצת די מסריח] באמת לא היה בכוונה. זה היה ממש בטעות. הייתי גמורה מעייפות אתמול, ונשארתי ערה עד 12 בלילה. היא נכנסה אליי לחדר, לקחה לי את הזיכרון הנייד שלי וביקשה שאעיר אותה כדי שתוכל לבוא לטקס שלנו. 
שכחתי, פשוט שכחתי.

אני כותבת את זה, ואני עדיין בוכה.

זה לא נתפס! זה פשוט לא נתפס!

23,320 חללי מערכות ישראל! 2,495 נפגעי פעולות האיבה!
דם נקי של נפגעי פעולות האיבה שנרצחו רק בשל היותם יהודים.
דם נקי של חללי מערכות ישראל, ילדים ובוגרים, שורדי שואה ומלח הארץ,  ילדים בני 20 ואנשי קבע עם משפחות.

אנשים אלה, שחירפו נפשם על הדנת הארץ והמולדת שלנו. אלה הם שנלחמים למעננו באש ובמים, בים וביבשה, באוויר ובחיל-רגלי.
זה נורא אירוני שהיום בערב, אנו עומדים לחגוג את יום העצמות ה-67 של מדינת ישראל. ביולי האחרון, איבדנו 67 חיילים במהלך מבצע "צוק איתן". כנגד זה, נולדו 67 תינוקות חדשים במהלך הלחימה או לאחריה. כנגד זה, אנו חוגגים את  יום העצמאות ה-67 של המדינה היום בערב.
אירוני, וכל-כך כואב.

בטקס, לא הפסקתי לבכות. אני לא חושבת שיש אפשרות שתישאר עין אחת יבשה ביום הזה.

יהי זכרם ברוך. 

~

חבל באמת שהעם עוצר את עצמו מלכת רק לדקה אחת בודדה. במקסימום - ליום שלם.
יש אנשים שהעצירה מלכת הזו הפסיקה כאשר יקיריהם נהרג, הכאב הזה הוא מוחשי אצלם, רגיש אצלם, חי, קיים וכואב בתוכם.
אני לא מבינה את היום הזה. בגלל זה אני כל-כך שונאת אותו. 

אני לא באה להטיף לכם מוסר, אני מנסה להבין.

עריכה-יום העצמאות ב-67 למדינת ישראל! (01:12) :

המעבר הזה מיום הזיכרון ליום העצמאות, מביא איתו צפירה. צפירה המסלמת את המעבר מעצב לשמחה.

אמא הייתה בטוחה שזו הצפירה שמסמלת את כניסת יוח הזיכרון. מה שאומר, שמרוב הפגישות שהיו לה אתמול (21/4), באמת היא לא שמה לה שהיום עבר ממש מהר.

חזרתי לפני כמה דקות משלוש הופעות בעיר שלי. האחרונה הייתה של עידן עמדי והכניסה בי אנדרנלין מטורף, ומוטיבציה אדירה להמשיך ולהתמיד בלימודים שלי! כי הבטחתי לעצמי לפני כמה דקות, שאני אפנק את עצמי בהופעה של עידן עמדי עם סיום הבגרויות.

היה פשוט מדהים, מטורף ומשחרר מהלחץ הזה כל-כך.

אני אשמח לשמוע איפה הייתם ומה עשיתם.

בינתיים, לילה טוב :)

תקראו לזה, איך שבא לכם.

״רוב הימים עברו כהרף עין. אני לא יודעת כבר איזה יום היום, איזו שנה או מה השעה עכשיו.

אני משערת שעכשיו צהריים או אחרי הצהריים כי הצוהר שהדוד והדודה עשו בשבילי מאיר לי טיפה את החושך.

הגנבתי את מבטי והבטתי באדמה, השמש הייתה עכשיו באמצע המקל שפרנצ׳סקו תקע שם, כדי שאוכל לראות ולזהות את השעה.

השעה כנראה היא בדיוק חצות היום, או שעתיים אחריו.

אבא לימד אותי פעם איך לזהות מה השעה לפי הקרניים של השמש ולפי הפגיעה שלהם באדמה.

אני לא יכולה לצאת החוצה עד הערב,

או עד שקוראים לי לבוא לעזור בעבודות משק הבית. אני מקווה שיקראו לי לעזור במשק הבית. כשאני עוזרת, הדודה מלבישה אותה בבגדים של ילדתה הבכורה ועושה לי צמות, פן ידעו שבבית הזה מוסתרת יהודייה.

הדודה אומרת שאני דומה לה, לנעימותא, ביתה הבכורה שנסעה ללמוד באמריקה.

איזה שם מצחיק זה-נעימותא. מרגיש לי קצת כמו מגילת אסתר. יכול להיות שעכשיו פורים?

(...)

הם טובים, הדוד והדודה שהחליטו להסתיר אותנו, למרות שמדי יום אני מפחדת.

אני מפחדת שיקחו אותי מכאן למקום שאני לא אחזור לעולם.

אני מפחדת שימצאו אותנו.״

(לאה מונטגנרו, 24/12/1943)

~

נעמה הביטה בקובץ המכתבים שסבתה כתבה בזמן המלחמה הארורה. היא הביטה בשם נעימותא וליבה פעם בחוזקה. היא נקראה לה על שמה של הנערה שהצילה את סבתה בתקופת המלחמה. נעימותא,

היא הביטה במילה הכתובה בצרפתית מושלמת,

בזיכרון האחרון שלה מסבתא לאה,

שבעת השחרור הייתה ילדה בת שבע בסך הכל.

בתאריך פטירתה, בדיוק לפני שבעה חודשים,

היא נפטרה שבעים וחמש שנים בדיוק

אחרי פריצת המלחמה הארורה.

~

למדתי לא לפחד מהיום הארור הזה..

אני מקווה שבצפירה אני אחשוב על הנספים...

למרות שמה שמעסיק אותי כרגע הוא המצב הקריטי והלא ברור של אבא של חברה טובה שלי.

שיהיה לכם יום משמעותי :)

-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-

עריכה:

חשוב לי להדגיש, כי הקטע למעלה הוא פרי-עטי. ואמנם, הדברים אכן קרו במציאות האכזרית של אותם ימים. אבל ב"ה לא קשורים למשפחתי בשום דרך או צורה.

~~~

המצב שלו לא בדיוק משתפר, וזה הורג אותי שאני לא יודעת על זה כלום.
הוא בן אדם בשלהי ה-50 שלו, הוא צעיר מכדי למות :(
וואו, אירוני כל-כך להגיד את זה...