אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

את כל השיחות שקיימתי אי פעם עם המשפחה שלי/מכרים/אנשים לעבודה, אף פעם לא יישמתי על אמת.

אני חושבת שזאת אחת הסיבות לעובדה שב-8 השנם האחרונות נסגרתי כל כך בפני אנשים, ואני לא מצליחה לקיים קשרי חברות או לבנות כאלה.אחת הסיבות היא גם הפגיעות הקשות שחוויתי בתקופת התיכון שלי, שגרמו לי להעדיף את הלבד ולהתרכז בי בעצמי ובאנוכי, כדי שחס וחלילה לא אפגע. (אסתייג ואומר שב"ה אף פעם לא הייתי מוקד לבריונות, אבל הבנות בכיתה שלי כל כך פגעו בי, שבאיזשהו נקודת זמן בתיכון הן גרמו לי להאמין שאף פעם לא יהיו לי חברים.

"לא טוב היות האדם לבדו" נכתב בתורה.

זה משפט שמלווה אותי שנים ורק אתמול הבנתי עד כמה הוא חשוב. האדם נוצר למהות הקשר, לקשרים חברתיים, משפחתיים וכן, גם בסופו של דבר אינטימיים ובניית תא משפחתי משל עצמו. 

מה שמעסיק אותי לאחונה (גם בעקגבות הריונה השני של בת דודותי היקרה, שהיא בגילי) הוא ההבנה כמה אני רוצה זוגיות ומשפחה. ואלוהים יודע איך אני אשיג את זה, כי החיים שלי כרגע סובבים עבודה-בית, וגם כשאני מנסים לארגן משהו עם המשפחה, תמיד צריך לקבוע שבוע מראש בגלל המשמרות שלי, ובסופו של דבר אני תמיד מוצאת את עצמי סוגרת. (אין מצב שאני לא יוצאת איתם לסרט ביום רביעי, והולכת לשבת איתה ביום שני. חייבת את שניהם, דחוף.)

אני נשמעת לעצמי מסכנה עכשיו, אבל אתמול הבנתי, בעזרת אחותי הגדולה, שאת כל הדברים המגעילים, המתוסבכים והקשים שק'ורים לי כרגע בחיים זה בגללי, או באשמתי. (תארו לכם מה זה 161.02 שעות של עבודה במקדונלד'ס, רק בחודש אוגוסט.) היא אמרהנ לי אתמול שהיא לא חושבת שאני רוצה לטוס איתם לחו"ל כדי ליהנות, אלא כדי לסמן וי על זה שהייתי בארה"ב ולהתלהב מזה כמו ילדה קטנה. חצי מזה נכון, אני מאוד רוצה להיהנות איתם, אבל כרגע אני מרגישה מרוחקת, מתוסבכת עם עצמי ורק מחכה שיגיע ה18.9 כדי לעוף ממ'דונלד'ס לאלתר.

כן, אני מרגישה מרוחקת מהמשפחה שלי, כי אני רוב הזמן או עובדת או את מעט השעות שאני בבית, אני מנצלת לטובת החדר שלי. (כאילו שאני לא רואה אותו כל יום בלילה)

אבל זהו, לא עוד! אני מתחילה שינוי!

ה-1/9 התחיל אתמול, התחלה חדשה, בבתי הספר וגם בי, סיימתי שתיים שירות ויש לי עוד חודש וחצי עד שהלימודים שלי מתחילים, ואני ממש רוצה להגיע לשם אחרת (כמו לכל מקום חדש שהתחלתי, ועד עכשיו זה לא הלך לי בכלל.)

רשימת ה-WISH דשלי לספטמבר היא:-לבלות זמן עם המשפחה.
-לסיים את העבודה במקדונלד',ס.

-להתחבר אל אחיות שלי שוב, כי פעם היינו כמו דבק, והיום זה רק שתיהן. ואני ממש ממש בחוץ!!!

-לצאת, לבלות, ליהנות..

-שהתקופה הפח הזאת תיגמר, כי אני ככה קרובה מלהתפק ולשבור את הכלים, המשחק הזה שלה של " כי אני קבעתי משהו" מדהים אותי כל פעם מחדש, אני קרעתי את התחת באוגוסט, בזמן שהיא הייתה בברלין עם חברים שלה ובאילת עם המשפחה שלה.

-אני מתחילה להתשנות, יש לי עד ארה"ב לעשות את זה, זה שינוי של 360 מעלות, ואני כל כך נחושה לעשות אותו. כל-כך, שזה מפרפר לי בבטן מרוב עצבים.

ספטמבר 2017, אני רוצה לזכור אותך בתור משהו טוב, אפשר?

"עייפות בלתי מוסברת. 
פיק ברכיים לא מובן 
צל שרב על כל הדרך, 
ואבק לבן 
אבל עודך משווע 
לגשמי ברכה 
עוד רחוקה מנוחתך 

אחרי החגים יתחדש הכל. 
יתחדשו וישובו ימי החול 
האוויר, העפר, המטר והאש 
גם אתה, 
גם אתה, 
תתחדש. 

בגנך פורחים לפתע 
עץ הפרי ועץ הסרק 
ועץ החלומות 
ועץ הטוב והרע 
ומוטלים כל כליך 
בחצר ביתך 
לא נשלמה מלאכתך 

אחרי החגים יתחדש הכל..

במסע שלא נגמר 
בין שדות הצל ושדות האור 
יש נתיב שלא עברת 
ושתעבור 
שעון סמוי מן העין 
מצלצל לך 
לא נשלמה אהבתך 

אחרי החגים יתחדש הכל.."

(התחדשות אחרת/נעמי שמר, שיר שמלווה אותי שנים, ומשום מה הוא כל כך מתאים עכשיו)

הדבר היחידי הטוב ביקיצה בשעה ארבע חמישים וחמש (כן! בדקתי!) הוא טיול זריחה באגמון החולה עם כל המשפחה.

היה מדהים, כיף, והיה כל כך קר ושמחתי שהבאתי מעיל מהבית. 

חברה שלי כבר לא כועסת עליי ובילינו אתמול הרבה. :)

חג שמח.

השבוע גרפתי המון מחמואת בעבודה, ולמען האמת, זה היה שינוי מרענן לשבועות קשים שעוברים עליי בעבודה לאחרונה.
למרות שמדי יום ביומו אני לא שוכחת שאני עוד שנייה מסיימת שם תקופה מלאה בעליות, ירידות, שמחה, עצב, חיוכים, אושר (עד כמה שאפשר) והצלחה אינסופית מלאה במחמאות כבר כמעט ארבע שנים. הלקוחות היו מקסימים אליי, ולמרות העבודה הקשה שלפני פסח, צלחתי את המשמרות והוספתי עוד אלפייה נכבדת למשכורת שלי.

התאהבתי בכמה שירים חדשים בשבוע האחרון ובכללי מוזיקה עושה לי פלאים עכשיו.  אני נהנית לשמוע אותה והיא עושה לי טוב, נוסף, גם הפחתי את כמות ההסתגרות בחדר ושמיעת המוזיקה בחדר (למרות שהאזניות שלי מכאיבות לי באוזניים, אבל בשביל פעמיים ביום, זה שווה את זה), גם בגלל שאין לי כמעט זמן לזה כי אני עובדת כמו מטורפץ, וגם כי אני מצליחה למלא את היום שלי בלי "לברוח" לזה, וזה כולל המון יציאות עם חברות ושיחות עם אנשים אהובים.

שבוע שעבר הייתי בארוע משפחתי ובשבת מהממת שבה נחתי, צברתי כוחות לשבועות הקרובים, התמלאתי נחת שעוד שנייה פסח ואני נוסעת שוב לשם, וגם היה לי קצת עצוב בגלל סבא שלי, שאמר דברים קשים וחירבן לנו את הנסיעה חזור. הוא החליט שהוא רוצה משהו שאף אחד מאיתנו לא מסכים שזה יקרה, ומכורח המציאות העגומה, אמא שלי כרגע בחיפושים קדחתניים אחרי מטפל זר שיעזור לו, כי הוא פשוט כמעט לא מסוגל לעשות משהו לבד, וגם לסבתא שלי קשה לטפל בו. זה אמנם קשה, אבל אני עושה ככל שביכולתי לשמח את רוחם ולדבר איתם פחות אחת לשבוע. (למרות שהשבוע לא בדיוק היה לי זמן לעשות את זה, אז עכשיו אני בקצת נקיפות מצפןון.)

עלה לי טיפה החום, אני די בסדר. ברוב טמטומי הרב, לקחתי כדור בלי לאכול לפני, ואני מהבוקר עם צרבת וכאבי בטן נוראיים. (מי חשב שנרוסין יכול להיות אכזר ולהחמיר את המצב? גם ככה הבטן והגב שלי מפתוצצים מרוב כאב.)
 

היה לי משהו מצחיק לכתוב שקרה לי השבוע, אבל שכחתי אותו. זה השבוע האחרון שלי במקדונלד'ס ולאחר מכן יש את פסח ואני כבר אשאר ואקח חופש, או שאני אחזור הביתה ואשתעמם כל היום.

שבוע טוב, אחד באפריל שמח.  

אמנם קליפ טיפה חושפני, אבל השיר מדהים :)
 

אני עובדת במקדונלד'ס, כבר שלוש וחצי שנים (אבל מי סופר?) מאז שקודמתי לניהול היחסים בין הסופר-וייזרית שלי וביני לא היו מי יודע מה הכי טובים. אמנם לא היינו אויבות, אבל לא הסתדרנו בכלל. 

תמול היא הגיעה לסניף וממש הבהילה אותי, אז אמרתי לה שלא שמתי לב לעובדה שהיא אמרה שלום כי הייתי עסוקה בהכנת הזמנה ללקוח ובדאגה שאחת העובדות שלי לא תתמוטט עקב תשישות-יתר.

אח"כ הייתה ישיבה, שאחריה הלכתי הביתה. והיא אמרה לי משפט שעד עכשיו אני לא מאמינה שהיא אמרה אותו...(את האמת עכשיו אני מתחילה לקלוט שאני חרא בן אדם שלא רואה מחוץ לקופסא) אמרתי שאני נוסעת לסופשבוע בצפון (ואני בדיוק מטלטלת ברכב עקב נסיעה לא מבוקרת של דודה שלי, הקרויה גם בשמה השני "מראות בגדר המלצה") 

תהני בסופ"ש, מגיע לך. 

ותכל'ס, היא כל כך צודקת.

סופשבוע נעים,

תקראו לזה איך שבא לכם, ביקרה בחרמון. 😄

הנה כמה תמונות, אחרי מלא זמן שלא צילמתי:

אתמול בבוקר קמתי, ולא היה לי מושג איזה יום היום. (יחי העייפות!)
השבוע האחרון היה די קשה, עבדתי כל יום, (חוץ מהיום, ואני עובדת גם מחר) ואני חושבת שהגעתי למצב של אי-שפיות זמנית בה אני מדקלמת את כל תאריכי פגי-התוקף של כל מוצרי המזון, השתייה, הניקיון ואלה שמשתמשים בהם באופן יום-יומי בע"פ.
 

החלטתי לחזור למטבח והכנתי מן מאפה כזה, עם ציפוי של סוכר וקינמון, יצא חביב. הכנתי עוד גליליות ועוגת אגוזים די מקסימה, ואני מחכה לעוגת יום הולדת שלי.

אני עדיין מתלבטת מה לקנות לאחותי, כי אין לי בכלל מושג מה היא אוהבת. (שנה שעברה היא קנתה לי נעלי-בית, נראה לי שאני אסגור את הסיפור בשרשרת יפה) 

אהובה עוזרי נפטרה השבוע, ושוב עולה בי השיר המקסים שהיא שרה ויהודית רביץ עשתה לו קאבר יפהפה. אמנם אני חושבת שהעליתי את זה פעם לכאן (ואולי גם מחקתי את הפוסט), אבל השיר הזה כל-כך מזכיר לי אותה, וכל-כך אהוב עליי.

אין לי יותר מדי מה לספר, פרט לזה שממש טוב לי בגן, הילדים קרציות אבל מתוקים וחולים לי על התחת (בערך מקרטע, לא נראה לי שהם מבינים מי אני), פגשתי אחות מהפגייה שאני אוהבת כל-כך וקשקשנו מלא (הם אכלו במקדונלד'ס) והבן שלה אחד הנסיכים. 

אני באמצע למלא את טפסי הרישום לאוניברסיטת אריאל, ואע"פ שאני עדיים מחכה לרישום לאוניברסיטת ת"א (כי אני מעדיפה ללמוד בתל-אביב), אני מתרגשת כמו ההחלטה להעלות אותי לכיתה א'
ו.. שבוע הבא יש לי יום הולדת, ושלוש משמרות, הללל יהההההה!

שיהיה לכם סופ"ש נעים. 

כחלק ממיטב שירי חנוכה שאני שומעת בגן(ומאוד אוהבת) השיר "באנו חושך לגרש", תמיד עשה לי טוב על הלב. אני לא יודעת למה, אבל השיר הזה ועוד אחד תמיד גורמים לי לחייך.

בסימן האור, חודש כסלו (הלא הוא דצמבר אהובי) התחיל ממש טוב. למרות העבודה הקשה שהייתה לי השבוע, למדתי להגיד "לא", הפסקתי להתלונן וחזרתי להגיש שלוש-ארבע משמרות בשבוע.

אה, וחברה שלי התחתנה אתמול והיה מאוד כיף.

תכננתי לכתוב משהו יותר ארוך, אבל את הפוסט האמיתי של החודש אני אשמור לעוד שבוע וחצי ויומיים, ליום הולדת 20 שלי.

רק בריאות ואור, אמן! 😄