את כל השיחות שקיימתי אי פעם עם המשפחה שלי/מכרים/אנשים לעבודה, אף פעם לא יישמתי על אמת.
אני חושבת שזאת אחת הסיבות לעובדה שב-8 השנם האחרונות נסגרתי כל כך בפני אנשים, ואני לא מצליחה לקיים קשרי חברות או לבנות כאלה.אחת הסיבות היא גם הפגיעות הקשות שחוויתי בתקופת התיכון שלי, שגרמו לי להעדיף את הלבד ולהתרכז בי בעצמי ובאנוכי, כדי שחס וחלילה לא אפגע. (אסתייג ואומר שב"ה אף פעם לא הייתי מוקד לבריונות, אבל הבנות בכיתה שלי כל כך פגעו בי, שבאיזשהו נקודת זמן בתיכון הן גרמו לי להאמין שאף פעם לא יהיו לי חברים.
"לא טוב היות האדם לבדו" נכתב בתורה.
זה משפט שמלווה אותי שנים ורק אתמול הבנתי עד כמה הוא חשוב. האדם נוצר למהות הקשר, לקשרים חברתיים, משפחתיים וכן, גם בסופו של דבר אינטימיים ובניית תא משפחתי משל עצמו.
מה שמעסיק אותי לאחונה (גם בעקגבות הריונה השני של בת דודותי היקרה, שהיא בגילי) הוא ההבנה כמה אני רוצה זוגיות ומשפחה. ואלוהים יודע איך אני אשיג את זה, כי החיים שלי כרגע סובבים עבודה-בית, וגם כשאני מנסים לארגן משהו עם המשפחה, תמיד צריך לקבוע שבוע מראש בגלל המשמרות שלי, ובסופו של דבר אני תמיד מוצאת את עצמי סוגרת. (אין מצב שאני לא יוצאת איתם לסרט ביום רביעי, והולכת לשבת איתה ביום שני. חייבת את שניהם, דחוף.)
אני נשמעת לעצמי מסכנה עכשיו, אבל אתמול הבנתי, בעזרת אחותי הגדולה, שאת כל הדברים המגעילים, המתוסבכים והקשים שק'ורים לי כרגע בחיים זה בגללי, או באשמתי. (תארו לכם מה זה 161.02 שעות של עבודה במקדונלד'ס, רק בחודש אוגוסט.) היא אמרהנ לי אתמול שהיא לא חושבת שאני רוצה לטוס איתם לחו"ל כדי ליהנות, אלא כדי לסמן וי על זה שהייתי בארה"ב ולהתלהב מזה כמו ילדה קטנה. חצי מזה נכון, אני מאוד רוצה להיהנות איתם, אבל כרגע אני מרגישה מרוחקת, מתוסבכת עם עצמי ורק מחכה שיגיע ה18.9 כדי לעוף ממ'דונלד'ס לאלתר.
כן, אני מרגישה מרוחקת מהמשפחה שלי, כי אני רוב הזמן או עובדת או את מעט השעות שאני בבית, אני מנצלת לטובת החדר שלי. (כאילו שאני לא רואה אותו כל יום בלילה)
אבל זהו, לא עוד! אני מתחילה שינוי!
ה-1/9 התחיל אתמול, התחלה חדשה, בבתי הספר וגם בי, סיימתי שתיים שירות ויש לי עוד חודש וחצי עד שהלימודים שלי מתחילים, ואני ממש רוצה להגיע לשם אחרת (כמו לכל מקום חדש שהתחלתי, ועד עכשיו זה לא הלך לי בכלל.)
רשימת ה-WISH דשלי לספטמבר היא:-לבלות זמן עם המשפחה. -לסיים את העבודה במקדונלד',ס.
-להתחבר אל אחיות שלי שוב, כי פעם היינו כמו דבק, והיום זה רק שתיהן. ואני ממש ממש בחוץ!!!
-לצאת, לבלות, ליהנות..
-שהתקופה הפח הזאת תיגמר, כי אני ככה קרובה מלהתפק ולשבור את הכלים, המשחק הזה שלה של " כי אני קבעתי משהו" מדהים אותי כל פעם מחדש, אני קרעתי את התחת באוגוסט, בזמן שהיא הייתה בברלין עם חברים שלה ובאילת עם המשפחה שלה.
-אני מתחילה להתשנות, יש לי עד ארה"ב לעשות את זה, זה שינוי של 360 מעלות, ואני כל כך נחושה לעשות אותו. כל-כך, שזה מפרפר לי בבטן מרוב עצבים.
ספטמבר 2017, אני רוצה לזכור אותך בתור משהו טוב, אפשר?
"עייפות בלתי מוסברת. פיק ברכיים לא מובן צל שרב על כל הדרך, ואבק לבן אבל עודך משווע לגשמי ברכה עוד רחוקה מנוחתך
אחרי החגים יתחדש הכל. יתחדשו וישובו ימי החול האוויר, העפר, המטר והאש גם אתה, גם אתה, תתחדש.
בגנך פורחים לפתע עץ הפרי ועץ הסרק ועץ החלומות ועץ הטוב והרע ומוטלים כל כליך בחצר ביתך לא נשלמה מלאכתך
אחרי החגים יתחדש הכל..
במסע שלא נגמר בין שדות הצל ושדות האור יש נתיב שלא עברת ושתעבור שעון סמוי מן העין מצלצל לך לא נשלמה אהבתך
אחרי החגים יתחדש הכל.."
(התחדשות אחרת/נעמי שמר, שיר שמלווה אותי שנים, ומשום מה הוא כל כך מתאים עכשיו)
הצפירה תפסה אותי לא מוכנה היום.הילדים בגן היו בשקט מופתי, למרות שהייתי בטוחה שאחד מהם יבכה או משהו. שניים מהם, עמדו במקרה, בלי לדעת למה כל הצוות לא משחק איתם במהלך שתי הדקות האלה.
יש שבוע אחד בשנה, כל שנה, שאני לא מסתדרת איתו. השבוע בין סיום חג הפסח לסיום יום השואה. אני לא אוהבת את יום השואה, אף פעם לא אהבתי. ובאיזשהו מקום, אני מעדיפה להימנע מכל הסרטים, הספרחם, הטקסים וכו'.
אני לא פותחת טלוויזיה, כי אני לא מסוגלת, אני עומדת בצפירה, כי זה מה שלימדו אותאני לא סולחת על מעשה הנבלות שעשו הנאצים לפני שניפ ורצחו בדם קר ובלי שום טיפה אחת של אנושיות שישה מיליון בני אדם יהודים ועוד מי יודע כמה אלפים של חולים, נכים, צוענים וכו'. (הפתרון הסופי הגיע רק ב-1941, כך שהשואה לא בדיוק הייתה שש שנים). אני לרוב עובדת, כדי שהיום הזה יעבור הכי מהר שאפשר, למרות שהשנה לא נעתרתי לעבודה כי פשוט אין לי כוח. אני מעדיפה להיות בביצ, להעסיק את עצמי ולא לברוח לדברים אחרים. כן ראיתי כמה סרטים, אני כן מכירה ספרים בנושא, אני מודעת לנושא. פעם ראשונה מזה שאני זוכרת את עצמי אני אומרת את הדבר הכי גלוי בעולם - יום השואה גדול עליי, אני לא מסוגלת להתמודד איתו מבחינה רגשית, פיזית ונפשית. אני שקטה לחלוטין ביום הזה, כמעט ולא פוצת מילה או מדברת. וזה מוזר. אני? הילדה שלא מפסיקה לברבר בשאר ימות השנה, נאלמת דום ביום הזה?
היו שניפ שלא הייתי נרדמת בלילה שבין ערב יום השואה ליום עצמו, כי הייתי בטוחה ב-100% שאני לא אקום בבוקר, שאני אקום בעולם אחר. לא אמות, ח"ו, אבל לא אהיה אני. עם השנים (ובייחוד בכיתה י"א) למדתי שהיום הזה הוא יום רגיל לכל דבר ועניין, רק עם טוויסט קטן בעלילה ומלא שינויי שידור והכל. בשמונה בערב הכל חוזר לסדרו וכלם חוזרים לחיים הרגילים שלהם. (עוד משהו שאני בחיים לא אצליח להבין)
עם יום הזיכרון אני מסוגלת יותר להתמודד, כי תמיד בצפירת הסיום של יום הזיכרון אני מתלבשת, מתארגנת ויוצאת לחגיגות יום העצמאות. (אבל זה נושא אחר)
שנה שעברה זה היה פשוט, כי היה לי מלא עבודה ביום הזה, השנה אני יודעת שזה גם יהיה פשוט, כי הילדים בגן צריכים אותי. ולמרות שאנחנו לא יכולים להמחיש להם בגן את היום הזה (כי בתכל'ס איך אפשר להמחיש זוועות כאלו?) השנה אני אזכר ואוקיר את היום הזה ואת הזכות שניתנה לי לחיות בארץ הזו, ופשוט לחייך. כי זאת ההוכחה הקיימת מדי שנה שניצחנו. ואחנו כאן, בריאים,שלמים, חיים, זוכרים. ואף פעם, לא שוכחים.
היום בצהריים, קרה דבר מוזר. נזכרתי בימים ההם, באיזור כיתה ח'.
כיתה ח' הייתה נקודת המפנה בחיים שלי, עברתי שטיפת מוח נוראית על-ידי אחת המורות שלי (שעד היום אני אוהבת אותה מאוד, אבל בימים ההם זה היה כמעט אובססיבי, כל האהבה הזו) אובחנתי עם הפרעות קשב וריכוז, קיבלתי לראשונה את הריטלין והייתי עדה לבריונות לאחת הבנות בכיתה, שאז די הועתקה אליי במהלך ארבע השנים הבאות, עד סוף י"ב.
זה היה יום שני בצהריים, בזמן ההפסקה, לפני שיעור מתמטיקה. אמילי, נאדיה ואלונה (שמות בדויים, כמובן) החליטו שזה יהיה נחמד לנסות לראות מה עובר על כרמל (שוב, שם בדוי) אם הן יסגרו אותה במרווח שבין הלוקרים, ויחכו עד שהמורה תקרא בשם שלה. ככה הן עשו. כרמל באותה התקופה ישבה מאחוריי, וזה הרגיש לי רע שהיא לא במקומה. מאז ומעולם הייתי התלמידה הראשונה שקוראים בשם שלה, שמנודבת לדברים בראש הרשימה (מלבד זה שהתנדבתי כמעט לרוב הדברים) אז אחרי שהיא קראה בשם שלי, כל חצי דקה התסכלתי לראות שכרמל בסדר, שהיא נושמת, למרות שהיה שם שפע מקום והחלון היה לידה אבל הייתה לי מן הרגשה שמשהו לא בסדר.
בסופו של דבר (שהרגיש לי כמו נצח) המורה קראה בשם של כרמל, היא צעקה "פה" מבעד ללוקרים, והמורה הופתעה, ואז היא נהייתה עצבנית בטירוף, ביקשה שנוציא אותה, טענה שאנחנו בריוניות וקראה למחנכת שלנו באותו השנה לשיחה.
כל השבוע שהיה אחרי המקרה היו לכיתה שלנו שיחות על בריונות, על כמה שזה תא טוב, על מה זה גורם לאנשים, על מה זה בריונות בכללי. להגיד את האמת? פחדתי שזה יקרה לי, השתתקתי מפחג והתפללתי שזה לא יגיע אליי, כי מי רוצה להיות עד לבריונות? הרי זה רע. מאד רע.
המורה הזו "זכתה" ללמד את הכיתה שלי בשנתיים שאחרי כיתה ח', היא אהבה כל אחת מאיתנו מאד, אבל בתור כיתה הן היו פשוט בלתי נסבלות, וזאת הייתה הפעם הראשונה ששקלתי לעבור כיתה (בפועל זה לא קרה..) אם כי ידעתי בתוך תוכי שאני יכולה לשרוד את שלוש השנים הבאות בפחות מגע איתן, וזה בפועל גם מה שקרה.
הייתה לנו היום ישבית-צוות של עובדי מקדונלדס. חבורה של ילדים קטנים שמתאספת בסניף, מבהילה עובדים חדשים ונהנית מהחיים. רוני (שוב, שם בדוי) היא שנה מתחתיי, נערה מתוקה עם בעיות די רציניות עם החבר-לא חבר שלה וגם אחת החברות הטובות שלי ביותר בסניף. דיברתי איתה על הידיד שלה, ועל זה שחברה שלי רוצה לשדך לי מישהו (אני חושבת שאני יותר מדי מתלהבת בקשר לזה, אז אני חייבת להנמיך ציפיות אם אני לא רוצה לדפוק הכל..) הקטע הזה היה די שולי, כי בעיקר דיברנו על אוהד (בדוי, והחבר-ידיד שלה) בעצם מדובר במישהו שפגע בה באופן נפשי בצורה די קשה, אבל היא יודעת שאם הם ילזרו הם בטוח מתחתנים בסוף השנה. מקווה מאד שהיא תמצא את מי שיהיה לה טוב איתו. (וגם אני, כי להתמוגג מתמונות של ילדים קטנים ותינוקות זה קצת פאסה.. בייחוד אם אני לא אמא שלהם ו/או לא מכירה אותם אפילו)
אני לא יודעת איך הגעתי בכלל לדבר על זה, ולכתוב את זה אבל הדבר הזה יושב לי על הלב כבר מהצהריים, וכשנרדמתי, גם חשבתי על זה.
זה כנראה הםחד המשתק ההוא, שיפגו בך, שלא תדעי מה לעשות, וכמובן זה הלחץ החברתי והפחד ממה שהחברה תגיד, כי החברה זה חתיכת ביקורת-בונה שלא חובכת על אף אחד, אפילו לא על המצטיינים שבה. אני בן אדם עקשן שדי מסרב ללכת עם הנורמה בהתחלה, אני יודעת שיש בי מחא פאקים ואני פועלת לתקן אותם ונחושה לתקן אותם כדי שיהיה לי טוב, כדי שאני אחיה עם עחמי בראש שקט. הפסיכומטרי הזה הוציא ממני שני דברים מנוגדים לחלוטין, שאני צריכה להתמודד עם שניהם; הטוב והרע; הנורא והאיום אל מול השקט והנוחות; הפחדים, הרצונות והגחמות שלי אל מול מה שאני צריכה לעשות בפועל, ואיך אני צריכה לעשות אותם ועח הדרך לא להישבר ולהתפרק, או ח"ו, לוותר ולהרים ידיים.
ובנימה אופטימית זו, חברה שלי מתחתנת בע"ה בתחילת דצמבר, האירוסין הם באמצע השבוע.
באווירת פורים, השירות שלי הרגיז אותי השבוע.( ליתר דיוק,
הרכזת, ואח"כ האחות האחראית. זאת הייתה אמורה להיות שיחה נחמדה, בה אני מספרת ברוב הוד והדר את החלטתי להישאר שנה שנייה באותו המקום, ואז "בום טראח" (מה קרה?!) אני מקבלת את הבשורה שהיא בכלל לא רוצה שאני אשאר. כי ככה וככה וככה.. (לא אפרט מה היה בשיחה, כי ה מרתיח לי את הבטן עוד יותר והיא גם ככה כואבת) אז כעסתי, והמון. סיפרתי את זה לאמא, היא כעסה גם. דיברתי עם האחות האחראית ועם המזכירה ביום חמישי האחרון, השיחה הכי לא הגיונית בעליל. בחי, אני מצטערת שעשיתי את הצעד הזה. זה לא השיחה לא זרמה והתנהלה ברוח טובה. לא התלהמתי, לא צעקתי, לא כעסתי ולא אמרתי דברים לא במקום. השיחה באמת הלכה בסדר. אבל הדברים שהיא אמרה, כל-כך רחוקים מהמציאות. (נכון שסתירות זה לא דבר טוב, אבל היי, כולנו בני-אדם) ולהלן כמה מהדברים שאמרתי לה: *אני לא נעלמת - אני יוצאת לשליחויות בבקשת האחות האחראית או המזכירות או על דעת עצמי, שזאת גם הגדלת ראש. *אני לא נעלמת #2 כי אני אוכלת או שאני בשיחה חשובה.
*אני תמיד זמינה לאחיות, ועצם העובדה שמישהו תלה את מספר הטלפון הפרטי שלי, זה במטרה להתקשר במידה ואני לא נמאת בעמדה. *במהלך החצי-שנה האחרונה ניצלתי רק 8 ימים מתוך 30 ימי המחלה שיש לי כי הייתי חולה או שהיו לי פרוצדורות שקשורות לבריאות שלי. וגם חמש פעמים כי לקחתי חופש, כי כן, גם לי מותר. *אני אף-פעם לא אומרת לא, כי אני "יס-מן" אמיתית. *אני בחיים לא אשאיר משהו לא גמור. תמיד אסיים אותו עד הסוף. *אני תמיד תמיד תמיד, עונה לטלפונים, ושוב, כשאני לא עונה זה או שאני אוכלת, בשליחויות או כן, בשירותים. *אני לא תמיד נמצאת בעמדה כי אני מפקססת דברים (סליחה על החזרה) אוכלת, נמצאת בשירותים, עוזרת בט"נ או כן, מדברת עם הורים חדשים.
מיותר לציין שחצי-מזה לא אמרתי לה ויצאתי חצי-סוכה מהשיחה. כן? למה ? כי מרגיש לי שעשו לי עוול. שאחרי חצי-שנה אמרו לי יאללה, נשארה לך עוד חצי-שנה ואז את "עפה מכאן על טיל" נותנים את המקום שלך למישהי אחרת, במטרה ברורה של לקיחת סיכונים. יש מצב שלהשאיר אותי זה גם לקיחת סיכון, סיכון שאני מאוד רוצה לצלוח ולהגיד לכולם ש"הנה, הצלחתי."
כי את האמת, דברת אחות אחראית, לא ציפיתי שתגידי לי "לא נורא, תוכלי להתנדב בשנה הבאה." ואז לא להצליח לענות לעיקשות שלי לרצות ולהמשיך להישאר כאן. כי להגיד את זה, זה הדבר הכי גרוע שאפשר, כי מי כמוך יודעת, זאת שטיפלה בי, האכילה אותי, החליפה לי טיטול, עירויים, סקשנים, קילחה אותי והרעיפה עליי חום ואהבה, והרגיעה את אמא שלי ברגעים קשיןם - שיש לי סנטימנטיים למקום הזה. אני מאוכזת ממך, באמת.
עכשיו נותרה רק השיחה עם מנהלת המחלקה, שאני דוחה אותה ונתרצת את זה בעובדה ש"המחלקה ממש קשה." למרות שזה בכלל לא שקר. כי לצערי - זאת המציאות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
