אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

הצפירה תפסה אותי לא מוכנה היום.הילדים בגן היו בשקט מופתי, למרות שהייתי בטוחה שאחד מהם יבכה או משהו. שניים מהם, עמדו במקרה, בלי לדעת למה כל הצוות לא משחק איתם במהלך שתי הדקות האלה.

23,544 חללי צה"ל ו-3,117 נרצחי פעולות האיבה.

לא נתפס.

היא התגייסה.
ואני לבד בבית.
הכביסה מחכה לי, כי אין מי שיעזור לי לתלות.
הבית מחכה, כי העוזרת הבריזה אבל הפעם מסיבה הגיונית. הבת שלה מאושפזת בבי"ח.
דוד שלי מגיע היום לביקור והכל נראה זוועה.
אני חושבת שאני אשים לי מוזיקה טובה ואעלה לתלות כביסה.

מישהו צריך להתחיל להזיז עניינים בבית.

~

היום, אחרי שתאומתי עלתה לאוטובוס והלכה למקום לא-נודע , הגעתי למסקנה.

להיות יותר טובה בבית. יותר לעזור, יותר לתרום, יותר ליזום, ופשוט לא להזניח אותו.
זה בית, ובית צריך לתחזק. כשאני אהיה גדולה לא יההי מי שיזכיר לי לשטוף כלים, לנקות אבק או לתלות כביסה.

החלטתי שאני הולכת להיות ילדה טובה יותר. כי גם ככה להורים שלי קשה עם העובדה ששישה ימים עברו מאז סיום הבגרויות, והצבא הפריד באכזריות בין התאומות שלהן.

אז תסלחו לי, אני הולכת להמשיך להתעטש, כי אני מצוננת.
ולתלות כביסה.

תקראו לזה איך שבא לכם.  

עריכה:

חולצת המנהל של מקדונלדס ענקית עליי..

וזה מציק לי.

תקראו לזה איך שבא לכם, מנהלת משמרת החל מהיום.😎