היי לך. שוב את? לא דיברנו כבר? מתישהו? במאה הקודמת? טעות בידייך, יקירה, זה היה בדיוק לפני שנה וחודשיים, אם את רוצה לדייק, יומיים לפני הבגרות במתמטיקה, שאגב בה, קיבלת ציון דווקא לא רע, אבל אני שמחה על זה שהסכמת לשפר אותה. תודה, אבל.. למה שוב? כאילו, עשיתי משהו לא טוב? לא ולא יקירתי, ושלא תעזי לחשוב ככה. את עושה דברים ממש טובים, פשוט יש לך כמה פקשושים בדרך. אבל את כולך מלאה בכוונות טובות.. אז אני לא מבינה, למה את צריכה לדבר איתי שוב? כי אני מרגישה שהתקופה האחרונה עשתה ולא עשתה לך טוב. את חיה בלה-לה לנד שצריך להוציא אותך משם מהר, ודווקא כל השיחות עם האחרים, לפי דעתי, עושות לך יותר רע, מאשר לעזור לך. כמו מה? כמו ניסיון השיחות עם R, שהתפוצצה עלייך בסוף, מסיבה די מוצדקת, יש לציין. כמו השיחות ש-I הייתה עושה לך, מסבירה לך שוב ושוב שאת לא צריכה להתערב בכל דבר, וכמו השיחות עם M, שאת כל-כך אוהבת, ונראה שלה את הכי מקשיבה. זה המון שיחות... בפרק זמן מאוד קצר, את לא חושבת? אני די מסכימה איתך.. אז תראי, את איתי? את קשובה לי? תמיד. אז תראי.. זה מה שנעשה... נעשה מה? אני חושבת.. את חושבת יותר מדי, זה לא טוב, פשוט תגידי את הדבר הראשון שעולה לך לראש.. זה מה שנעשה.. דמייני לך מצב, שבו היית יכולה להחזיר את הגלגל אחורה, להסתכל על מה שעשית במצבים קודמים ולנתח אותם, יש מקרה ספציפי אחד שהיית בוחרת? אממ.. לא, כי היו כל-כך הרבה, גם קטנים וגם גדולים.. אז אני לא חושבת שאני יכולה להצביע על אחד שבאמת שינה אותי. גם לא כזה משנה שעברה? אחותי, את מלאה.. וזה גם קצת גורם לעצבים.. אוקיי, סליחה.. בואי נעבור נושא. את עכשיו בתקופת פסיכומטרי, לא?
וקשה לך? אפשר להניח שאת קוראת אותי כמו כפפה ליד. את מספיקה יפה את החומר, נכון? את סוטה למקומות אחרים, תתמקדי בעיקר. נניח שהיית יכולה לקפוץ חודשיים קדימה, ל-16/9, עשרה או אחד-עשרה ימים אחרי הםסיכומטרי. מה את חושבת שהיית עושה אז? ותעני לי בכנות את כל הדברים שאת רוצה לעשות, לשפר וכו.. הייתי עושה ככה: -עובדת הכי טוב שאני יכולה בגן. -נפגשת עם חברות -עובדת במקדונלדס בצורה הכי טובה שאני יכולה -ממשיכה לקרוא ספרים בעברית ובאנגלית - לעומק ומנצלת את יום החופשה שלי הכי טוב שאפשר. מעולה, זה כבר כמה דברים טובים שאת עושה. גם בשביל עצמך, בעצם.. בעיקר בשביל עצמך. עכשיו, בואי ניקח את הדבר הכי קרוב שיש לנו.. את חוזרת לעבוד מחר במקדונלדס, נכון? אכן כן. אחרי שלושה שבועות שלא עבדתי.. אחרי שלושה שבועות, שבהן הטענת מצברים, צברת כוח, השקעת את כל-כולך בפסיכומטרי ונחת.. את מבינה שההתנהלות שלך לא הייתה נכונה כל-כך, מה היית רוצה לשנות בה? שאלה קשה את שואלת פה.. אני תמיד יכולה לייעץ לך, אבל בלי חבר טלפוני! אני רוצה לשנות את ההתנהלות שלי עם העובדים, לא "להפלות" ביניהם ולהתנהג לכל אחד מהם בצורה שווה. אני רוצה להמשיך לעבוד בצורה הכי טובה שיש, ולהוביל את הסניף למקום טוב, שבו לי יהיה טוב ואני אדע שטוב לי. מקדונלדס הוא הבית שלי כבר שלוש שנים,וזאת הפעם הראשונה שאני לא מרגישה כמו בבית. שאני מרגישה תלושה, לא במקום שלי, איכשהו אני מרגישה איבוד כיוון. יופי, אז תלכי ותעשי את המשמרת המסכנה של שלוש השעות האלה בצורה הכי טובה שאת יכולה לעשות. תעבדי, תשקיעי, תספרי כמו שצריך.. אני תמיד סופרת כמו שצריך, זה המחשב! עכשיו את סתם מחפשת אשמים, יקירה, פעם אחת תכירי בטעויות שלך בעצמך.. תעמדי לצד ההחלטות שלי ותחשבי פעמיים לפני מה שאת עושה.. בין בעבודה, ובין בכל מקום אחר שאת נמצאת בו. אני יכולה "להשליך" את זה לעוד דברים שקורים לי בחיים? את בהחלט יכולה, וזה גם רצוי. טוב.. סבבה, אני יכולה לפתוח בנאום קורע לב? את תמיד מזומנת ;) אלא אם כן את מבטיחה שאני לא אבכה. לא מבטיחה! את הרי מכירה אותי, לא? :)
עברת חודש די קשה, מאז שהתחלת את הפסיכומטרי. לא מצאת את עצמך, חשבת שכולם נגדך ולא הבנת מה רוצים ממך כשלא עשית דברים לא בסדר, כי פשוט לא הסכמת להודות בטעויות שלך. אני רוצה להגיד לך שזה בסדר. זה בסדר לעשות טעויות, זה בסדר לבכות, להתפרק, לנסות להילחם על שלך, לעמוד לצד ההחלטות שלך.. ומצד שני, זה גם בסדר ואף מעולה לשמוח, לצחוק, להתחבר, לתקשר ולאהוב.. את רק צריכה לעשות את במידה, ובצורה הכי טובה שאפשר. איבדת את עצמך בתקופה האחרונה.. אני חושבת שבכית יותר משצחקת, היית שקטה יותר משדיברת.. ואנשים לא הבינו מה קורה לך.. לאן נעמלת? באיזה חור התחבאת? וממי? מאנשים? מפחד? מעצמך?!
אני גם רוצה שתדעי שאת בסדר, ושלא קרה לך כלום. לקחת הפסקה, נרגעת, הטענת מצברים והכי חשוב, למדת.. אמנם עשית עוד איזשהי שטות ביום רביעי האחרון, אבל התנצלת, ונראה מה יהיה מחר.. אבל גם למדת להכיר בטעות שלך ולהתנצל עליה. וזה מעולה ובסדר גמור. זה טוב ובסדר (תסלחי לי על רצף הבסדר.. אני פשוט לא מצליחה למצוא מילה יותר טובנ..) לאהוב ולא לאהוב, להיות בערבוב של רגשות, לצחוק ולבכות, להתחבר ולהבין שיש מצב שהחברות הזאת היא לא בשבילך.. כי הצד השני לא רוצה, כי אולי גם את לא רוצה.. את בשלב שבו את חוקרת, לומדת, עושה ניסוי וטעייה, ויש אנשים שלא מבינים את זה, ויש כאלה שכן. יש כאלה שנותנים לך את המקום הזה, לעשות טעויות ואז מאירים את פנייך ומסבירים לך איפה היית אל בסדר, ויש כאלה שמשחררים ונותנים לך להתמודד עם זה לבד. יש כאלה שגם לא יסכימו עם רוב הדברים שתעשי, ויעירו לך על זה, וכמו שאני מכירה אותך, את עלולה להיפגע, ואפילו לבכות.. והיי, גם זה בסדר! תזכרי שהם רק נותנים לך ביקורת, ובתוך תוכם הם אוהבים אותך, ולא רוצים ברעתך..
את כבר בת 19 וחצי, את בגיל שאת צריכה להתחיל להתאפס על עצמך, להבין מי את ומה את רוצה מעצמך, ולהתחיל להבין מה את עושה לא בסדר, לא לחכות למישהו אחר שיעשה את זה במקומך, כי יש מצב ששנה הבאה זה לא יקרה.. אל תחכי למישהו אחר שיבוא ויאיר את עינייך, תעשי טעויות, תתקני ואל תתני לזה להפיל אותך לקרשים.. תסתכלי על זה כעוד מכשול קטן בדרך לזהות עצמית. למי שאת ולמה שאת רוצה להיות.. תעשי לי טובה, קחי את עצמך בידיים ותשקיעי! תשקיעי בפסיכומטרי, בעבודה, בבניית קשרים עם עמיתים לעבודה, בהתנהלות נכון מחדש, ותשקיעי בעצמך. כן, גם לך מגיעה השקעה. תמשיכי לטפח את עצמך, וללבוש שמלות "הורסות" כפי שהאחיות אוהבות להגיד לך מדי פעם כשאת מחליטה פתאום שבא לך להיראות טוב. תעשי עם עצמך חשבון נפש, תלמדי, תצחקי, תשתפי, תטעי, תלמדי מהטעויות ואל תתני לזה להפיל אותך. והכי חשוב: תעריכי את עצמך! תעלי את ההערכה העצמית שלך ואת הביטחון העצמי שלך, כי לדעתי זה הדבר שגורם לך להכי הרבה נפילות, עצם העובדה שאת לא מאמינה בעצך.
אני חוזרת על המשפט שאמרתי לך לפני שנה וחודשיים, כי הוא נכון גם היום. לא חושבת שאני צריכה להגיד לך, כמה אני אוהבת אותך.
עריכה:(18/07/16)
הייתה חזרה חלקה, אפילו זכיתי לתשואות מצד כמה עובדים. מנהלת הסניף שיבחה אותי על סגירת הדיינינג אבל אני יודעת שהסגירה האחורית לא הייתה טובה.
ב"ה הכל בסדר! פגשתי חברה אתמול באוטובוס והתחלתי את השבוע בטוב :) שירבו שבועות וימים כאלה.
טוב, זה לא חדש שרוב הפעמים שאני נמצאת במחלקה - אני מרגישה לבד. קורסת תחת העומס, חוטפת עצבים שקטים על כמה מאנשי הצוות, ננזפת קלות (לא היה לי נעים לצאת באמצע המשפט שלה! וחוץ מזה, הוזמנתי לארוחה, ואפילו הבאתי עוגה!) אבל צידוקים לא יעזרו בקטע הזה, אני פשוט צריכה להפסיק לקחת דברים מטופשים כאלה ללב, כי זה באמת כבר לא מצאים. אני לא ילדה קטנה, אני לא ילדה בכלל!
השבוע התחיל סבבה (ברור, כי אתמול הייתי בבית.), אבל שוב ושוב מקננת בי התחושה הזאת שאני לבד. שאין לי עם מי לדבר, אל מי להרים טלפון, כי ההיא בצבא, השנייה בתקופת מבחנים, השלישית בכיתה י"ב ובסיירות לשירות הלאומי, הרביעית בכלל בכיתה י"א וטובעת תחת העומס של עצמה. וזאתי שנשואה.. פ'ףף, אם רק היה לה זמן... נכוחן, פה עכשיו צריך להגיע הקטע שאולי אני אדבר עם אמא שלי, ואני כן מדברת איתה, מספרת לה דברים שאני אפילו לאחראית עליי אני לא מספרת. משתפת, חוקרת, מעמיקה בנושא הזה כל-כך כדי לאפשר לראש שלי לתת עוד תשובות להורים ששוב שואלים למה בחרתי להגיע לשירות הלואמי דווקא במקום הזהף וגם כדי להסביר להם מי אני, מה העבר הרפואי שלי ואיך זה שאני בכלל פה... (אני אמנם לא מתנפלת להם עם המידע הזה, כי עצם העובדה שנולד להם פג, בין אם קל ובין אם קשה ח"ו - מקשה עליהם גם בלי הסיפור חיים שלי.)
מזכיר לי שהיום ד"ר מזכרת ירד עליי ברמות קשות ופשוט פלטתי את המילה קרצייה (כי הוא באמת היה ככה..) ציפיתי שמישהו יגיד לי משהו, כי ת'כלס זה היה ממש לא יפה, אבל הם כולם צחקו והייתה ארוחה נחמדה. אמא הכינה עוגת תפוחים והביאה אותה, עשינו שידרוג קל ושמנו עליה קצפת, ובחיי - לא טעמתי עוגה כל-כך טובה כמו זאת. (או כמו עוגת האגוזים שיש לנו בבית - פשוט אלוהי!)
אני חורגת מהנושא כי יש לי בעיות קשב וריכוז. וזה מצחיק, כי כל מי שמסתכל עליי, נדהם מהסיפור שלי. מצד שני, האחיות אומרות שאני פגה שיצאה נורמלית, אבל עם ההפרעה הכי נפוצה אצל פגים - הלא היא הפרעת קשב וריכוז.
עוד קצת חריגה מהנושא ואז נחזור אליו כבר ציינתי שאני מרגישה לבד רוב הזמן? כן? יופי. אז אני מרגישה לבד, והים זה התבטא בזה שהוכחתי את R על זה ש-A, בת השירות השנייה ממש לא מגיעה. כשהיא אמרה לי, "אבל גם היא הייתה לבד אתמול.." פשוט אמרתי לה "כן, אבל היחס בין ההגעה שלי למחלקה מדי יום ביומו ליחס שלה, לא בדיוק חופפות" ופשוט יצאתי משם. אח"כ, המצפון שלי התחיל לעבוד וסילקתי אותו משם בשיא המהירות. אז כן, יש לי מצפון, וכן, הוא עצום(!) זה לא אומר שאני צריכה לתת לו לקונן בי ולתת לו להתפתות לעשות את הדברים שהחברה אומרת שצריך לעשות, ולא קצת לחרוג מהגבולות. ת'כלס, מאוד שמחתי שאמרתי את זה בסוף ,כי אני באמת מרגישה לבד בכל הכאוס הזה. הכאוס הזה התחיל באוקטובור האחרון, כשמספר הפגים במחלקה הרקיע שחקים והוא לא מפסיק לרדת מ-14 מיטות מאוישות בחדר 1 בפגייה כמעט כל שבוע. יש פעמים שהכאוס הזה היה טוב בשבילי, כי אני מאוד אוהבת לחץ מהסוג שגורם לאנדרנלין שלי להתרומם למעלה, אבל זה לחץ מסוג אחר. לחץ שכשאני לבד, אני צריכה לחהתמודד מול הורים שחייבים תור לילדים שלהם ולזה אפילו לא הספקתי להגיע, כי אני לבד.
אני לבד, אני לבד, אני לבד, אני לבד, אני לבד, אני לבד, אני לבדדדדדדדד. לפי מה שאני חושבת, התחושה הזאת צריכה לקנן בי רק כשאני בשירות - כי אז אני באמת לבד. אבל החצופה הקטנה ממשיכה לקנן בי בימים שאני בבית ולא עובדת (בעיקר כשאני לא עובדת( אני כן מנסה להעסיק את עצמי בדברים אחרים, לדוגמא אתמול, הייתי חצי לבד, כי הייתי שקועה כל היום במחשב בהורדת סדרות וסרט כמו קדוש מעונה, אבל היום, כשאין אף אחד בבית ואני כאן, מול המחשב, שומעת מוזיקה, זה קצת מחזיר אותי אחורה לתקופה שהייתי בתיכון (לפני שנתיים ככה..) כשהייתי מסכלת באינסטגרם על תמונות שבנות מהכיתה שלי העלו, פייר, הייתי מתעצבנת. הן כאילו עשו בכיאלו, עשו בכאילו שהן אירגנו לי יום-הולדת, עשו בכאילו שהם הביאו לי לבונים כל שנה, עשו הכל בכאילו.. נכון, לא השקעתי בהן והפרזתי וקניתי מתנות לכל אחת, אבל כן תמיד הייתי זאת שמציעה לקנות בלונים או עוגה או לעשות איזה משהו גיבושי ונחמד כמה בנות, כדי באמת להיות חלק. אם הייתי מנסה לברר פרטים לגבי משהו ששמעתי בכיתה, בין אם זה היה ממארגנת האירוע/היום-הולדת ובין אם זה היה מהחברות שלי, תמיד הייתי נענית בתגובות של "תראי.. ככה וככה וככה." ואז הן היו מאכילות אותי בסרטים טיפשיים שאולי הן בסוף לא יעשו, והן לא יודעות איך ומה ולמה. לחלופין, אם הייתי מציעה משהו נחמד לעשות, זה תמיד היה מתקבל במבטים לא נאותים מצידם, כאילו עכשיו ביקשתי שהם ישחו בבריכה שלמה של וודקה (אגב, לא שנראה לי היה להן אכפת לעשות את זה, כי הן פשוט דופקות את הראש להן, ובכללי את תוחלת החיים שלהן עם אלכוהול) או מינימום עכשיו ביקשתי מהם לטו"ס איתי לחו"ל.
האירוע/היומולדת תמיד הייתה קורה בסוף - בלעדיי. ברור שבלעדיי, הרי למה שיזמינו אותי? כי אני לא רוצה לדפוק איתן את הראש? כי אני לא בליגה שלהן? כי אני משקיעה, מארגנת, ובסוף אני לא מתוגמלת כראוי, ואותי משאירים בצד? הייתי מתעצבנת על זה, ברור שהייתי אבל מצד שני, גם צפיתי מראש שהבת לא תזמין אותי או שזה יקרה בלעדיי, כי לא הייתי בליגה שלהן של הגבשנק"יות שנמצאות אחת בתחת של השנייה כבר 12 שנים (והיי, לי יש את זה כבר יותר מ-15 שנם, עם מישהי שהיא החברה הכי קרובה שלי), שלא הסכימו לקבל את זה שאני עווברת שינוי ותמיד ראו אותי בתור ילדה קטנה, זאת שלא מבינה, שלא אוהבת, זאת ששונה. זה אבסורדי להגיד עליי שאני שונה, כי זה מה זה לא נכון. ואוף, אני שונאת שאני נשמעת מתנשאת ככה, אבל זאת פשוט הדרך היחידה שאני מכירה כדשי לבטא את כל הכעס העצום שלי עליהם.
מצחיק שכשהייתי קטנה, לא חשבתי שאני בכלל ילדה קטנה, עוד יותר מצחיק שהתעסקתי בזה יותר מדי ובאמת נכנעתי לזה שאני ילדה קטנה בגלל לחץ חברתי.
הכי מצחיק - זה שאמא אומרת לי שאני מתעסקת בעבר שלי יותר מדי, ואז אני צוחקת ואומרת "נכון, כי אני מתעסקת בעבר שלי כרגע." כי זה לא מובן מאליו לחזור ולשרת במקום שבו נולדת, במקום שבו הציל אותך, במקום שלא וויתר עלייך. וזה ממש לא מובן מאילו לעבור משבר כזה גדול בלי לספר אותו לאף-אחד (למרות שאמא, הפסיכולוגית והמטפל יודעים כל פרט ופרט בו..) זה עוד יותר לא מובן מאליו שאני מתסכלת עליהם בתמונות ומבינה שיש מצב שהן השתנו. זה הכי לא מובן מאליו - שזה ממש לא מעניין אותי. כי יש תקופות שצריך לקבור באדמה ולתת להן לצאת למטרה טובה, ויש תקופות שלוקחים מהן רק את הטוב, ואת האיום והנורא מדחיקים. וזה בדיוק מה שאני עושה עם השלוש שנים האחרונת שלי התיכון. ופייר, אני גאה בעצמי.
נ.ב. ימים טובים הולכים לעבור עליי, כי.. אני יודעת שיש בי את היכולת לשנות את מצב הרוח שלי בשנייה, וזה בדיוק מה שהולך לקרות מ........
ערב יום שבת, השעה שתיים עשרה חצי בלילה. לפנות בוקר של שבת. היום הכי מרגיע בשבוע. זאת אולי נשמעת לכם התחלה של בדיחה טובה, או התחלה של סיפור, אבל בשבת האחרונה חוויתי את השיחה הכי משמעותית בחיים שלי. כן, היו לי המון שיחות כאלה, אבל המשכתי את מסכת הלימודים שלי והפעם, אשכרה יישמתי אותו ביציאת שבת.
הייתי כל-כך גאה בעצמי. נתחיל בזה שהשיחה נפתחה באמא , ששוב צעקה עלי על זה שאיבדתי לה שעון שכמעט עלה 300 שקל.
נמשיך בזה, שנקרעו לי שתי שרשראות וצמיד,
ונעלמה לי השרשרת שאמא קנתה לי ליום הולדת 17. [עדיין חושבת שכחתי אותה בסניף..]
אבל זאת לא הפואנטה!!
הפואנטה היא שאמא דיברה איתי על אחריות.
על זה שיש חוכמה בלהגיד לא, לאנשים שלא עוזרים לך בחזרה, ואתה כן עוזר להם. ובכללי, אתה יוצא פאקינג פרייאר.
תמיד חשבתי שאני לא פרייארית בזה שאני עוזרת לבנות בכיתה שלי, כי בכל אופן, אני שמחה לעזור ותמיד מחפשת לעשות מצוות פה ושם (או בהגדרתה של קיין: להיות אנושית) [הן לא חברות שלי, והן גם לא יהיו. אני צריכה להוציא את זה מהראש שלי.]
אמא הבהירה לי עד כמה אני טועה. השיחה הזו גרמה לי לחשוב מה אני עושה לא בסדר. כי עזרתי לכמה בנו בהכנת גרפים בעבודה שלהן בסוציולוגיה. בנות שצריכות אותי נטו, בגלל מי שאני. בגלל החוכמה שלי בקטע נורא מטופש של מחשבי, בגלל עצם העובדה שאני אף פעם לא מסרבת לעזור להן, באשליה שכשאני אצטרך עזרה, הן יעמדו לצידי.
בולשיט.
תמיד הייתי אחרונה בדברים הקשורים לחברה, אחרונה בלמצוא חדר, אחרונה בלמצוא בנות שילמדו איתן. וכמובן, אחרונה בזאת שמזמינים אותה לכל.
אף פעם לא רציתי להיות אחרונה, תמיד ניסיתי לשנות את המצב... ניסיתי להזמין, הצעתי שנעשה מפגשים כיתתם, ואפילו למפגש הסיכום שנתי שנה שעברה, רציתי להזמין את כולן לבית שלי, כדי שיראו אותו. כי הן אף פעם לא ראו אותו. אולי ביום הולדת של גיל 13, שבו הן הרס אותו ואמא הכריזה שאין סיכוי שאני מסמינה אותן שוב. המורה לא הסכימה, וזה כאב לי. זה עכשיו מזכיר לי שבכלל לא נהניתי בערב כיתה הזה, כי זה היה בתחילת המלחמה, בדיוק חמישה ימים לפני שטסנו לברצלונה והמבצע התחיל באופן רשמי.
לא נהניתי המפגש כיתה הזה. הרגשתי מנודה, הרגשתי לא נוח שגרמתי לאבא לצאת מהבית, אל ה"סיכון" כביכול ושגרמתי לאבא לשלוח לי הודעות כל שנייה כדי לוודא שאני בסדר, ושח"ו לא נפגעתי או לא הייתה אזעקה. הייתי בכוננות של לחימה ביום הזה, והיוני שתוצאה מזה בכלל לא נהניתי. לא מספיק, החלק הכי טוב בקטע הזה היה הפיצות. וישבתי לי בצד, ואח"כ החלטתי ללכת לשבת ליד הבנות. הן לא אהבו את זה שהתערבתי להן בשיחה, כדי לנסות להבין על מה מדובר. לנסות להתשלב, לצחוק, לספר דברים שאני זוכרת שקרו במהלך השנה. הן לא אהבו את זה, אז הלכתי מהר הביתה, עם חברה די טובה שדווקא די התעניינה בי.
הרגשתי נורא, ולכן החלטתי שהשנה אני לא הולכת. ויהי מה.
אחת הבנות בכיתה שלי רוצה שנשלח לה את המכתבים המפגרים האלה למורה. אני לא רוצה. אין לי מה לכתוב לה. מה אני אכתוב לה? שהיא בן אדם עם המון ערכים, והיא אישה טובה,
אבל היא לא הצליחה לעזור לי? ושהיא, כמו סתומה [תסלחו לי על המילה] דפקה לי סיסמאות מפה ועד הודעה חדשה בדיוק ברגעים שכי היה קשה? נתנה לי סיסמאות של רבנים, שגם אני מכירה ושלחה אותי להתמודד לבד?!
בדיוק ברגעים שהייתי חייבת לדבר עם מישהו. והדיוק הייתי בתחילת הטיפול, ואמא כל כך כעסה על זה שדיברתי איתה על זה, ואפילו שיישרנו את ההדורים וסיפרתי לה על הקושי האדיר שיש לי, גם היא לא הצליחה לעזור לי? ואפילו בת דודתי בת ה-15 לא הצליחה לרומם את רוחי? מה אני אכתוב לה? מה?! אז אני לא כותבת. כי אין לי עצבים, אין לי כוח, ואין לי מילים לבזבז עליה. בעצם, לא רוצה לבזבז עליה מילים. למה מי היא?! ~ נחזור למקרה של האחריות. אחרי יציאת שבת, ישבתי עם חברתי הטובה [והמשותפת עם אחותי], ועם אחותי המסקימונת ללמוד למחשבת-ישראל. קיבלתי הודעות די מציקות מבת בכיתה, שרוצה שאני אעזור לה עם גרפים בעבודה במדעי החברה.
סירבתי.
ובפעם הראשונה בחיי זה היה כל-כך כיף, וכל-כך הכרחי וכל-כך נעים לסרב. היא לא הבינה מאיפה נפלתי עליה, והתחילה לזרוק לי "אבל רק את יודעת..." ו"נו, בבקשה. לא הגשתי את העבודה ואני באיחור של כמה ימים." אז את באיחור! לא בעיה שלי, בעיה שלך, ואך ורק שלך. היא סיימה את השיחה ב"טוב, לא צריך." "בהצלחה." לא עניתי לה, כי לא היה לי זמן לענות לה.
לא יודעת למה, אני מרגישה כל-כך טוב עם עצמי... וזאת הרגשה נפלאה.
ועכשיו, שיר מקסים לסיום. אמנם ישן, אבל מקסים. השהות במחצית המחשב הנייד גורמת לי להעלאות זכרונות מהש שנים האחרונות, ועם שירים נפלאים שתמיד עוזרים לי לא ליפול.
שיהיה לכם חודש יוני שמח! מחר בת דודה שלי מתחתנת. אז זאת תהיה אחלה דרך לסיים את הבגרות במחשבת ישראל בטוב.
יאללה, גם כן את, באשלה את לא! אז קחי את עצמך בידיים ותתחילי לחזור להשקיע בלימודים שוב!
את לא באשלה, ואת לא מטומטמת, והציונים שלך משקפים את זה.
עוד פוש אחד אחרון ודי. זה עובר מהר.
אז המוטיבציה הלכה, היא תחזור. והיא תחזור די מהר!
יאללה, בהצלחה, אני. את באמת זקוקה לזה.
עריכה/למה אני כל כך לא סובלת שישיסטיות..
הבאתי לילדה מכיתה י׳ מילונית, לפני שבועיים וחצי. (וכאן יגיעו צעקות ה:״כמה סתומה את יכולה להיות?!״)
נכון, נכון.. אני סתומה! הנה צעקתי את זה לעולם! אני.. סתומה! מטומטמת! מפגרת! בעלת פיגור! וכמובן חסרת אחריות!!!!!!!!!
כל כך לא רציתי שזה יגיע לשלב של לערב הורים, וכמובן לערב את אמא שלי. היא צרחה עליי ברמות היסטריות, צרחות שכמעט גרמו לאוזניים שלי לשבוק חיים, אבל הן היו כל-כך נכונות, וכל-כך מביעות כאב, וכל-כך.. לא יודעת מה. הרגשתי שזה היה נכון
אני כל כך כועסת על הילדה הזאת. חכמה גדולה, לקחה ממישהי תמימה כמוני מילונית, ולא החזירה!!!!!
בואו נקווה שזה הולך להסתדר על הצד הטוב ביותר..
אני באשלה! זהו, אמרתי את זה.
עריכה:
כואב לי הראש, ואני חייבת ללכת לישון. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שישבתי על המחשב וראיתי סדרה אהובה באנגלית.
אין לי זמן בגרוש, אני צריכה לנצל שעות ריקות למטרה טובה יותר.
מה פתאום אני מתעסקת בזה כל כך הרבה? מה פתאום זה כל כך מעניין אותי? למה אני נזכרת בחוויות ילדות ומסרבת להרפות? לעזאזל! תתבגרי כבר, את עוד שנייה בת 18. בגיל 5 לא חשבת שאת ככה ילדה קטנה שלא מבינה כלום מהחיים שלה. המוזיקה הולכת ועולה ברמות הווליום שלה ולא אכפת לי שזה מפריע לשכנים, אני צריכה את זה. זה האוויר לנשימה שלי. לעזאזל עם המלחמה הזאת, אני לא אשנה הרגלים כדי לספק את הצרכים של האזעקות המזדיינות האלה.
גם אם ההרגל הזה מאוד מגונה, ואפשר להגיד שתחנת העגינה שלי מספקת את הצרכים עוד יותר מהאזניות. וככה אני גם שומעת שירים וגם כותבת לפורקן. אני שמה את השיר הזה עוד פעם כי אני לא יכולה להתנתק ממנו. הוא ריתק אותי ואחיות שלי שונאות שאני עושה את זה. זה גורם להן לשנוא את השירים החרושים האלה, אבל זה הרגל שירשתי מאבא שלי. וזה לא כל כך אכפת לי. בעצם, אכפת לי מהאחיות שלי, אבל זה לא כזה אכפת לי מה הן שuמעות. למרות שאנחנו שומעות כמעט אותו הדבר. אמנם, אני יכולה לשמוע את אותו השיר אינספור פעמים וטיפה לשנוא אותו, אבל זה תמיד חוזר לנקודה שאני תמיד שומעת אותו שוב, ומוקסמת ממנו כמו בהתחלה. נכון, יש זמרים וזמרות שאני כבר לא שומעת, אבל כל השירים הישנים האלה גורמים לי להרגיש יותר טוב עם עצמי ועם עצם העובדה שאני חופרת עליהם עד בלי די.
חם לי, והמזגן דלוק. אבל המאוורר לא כאן, הוא נשכח כבר לפני חודש בבר-מצווה של בן-דודה של ואימא מסרבת ללכת להחזיר אותו, מתלוננת שאבא שלי הורג אותה מחום ומעיפה עליו את השלט של המזגן בלילות, על זה אני צוחקת. כי זה מצחיק אותי. הקטע עם השלט, אימא כמובן תמיד מאשימה את אבא על זה.
הקטע הזה חזר שוב, ואני מוקסמת ממנו שוב פעם מחדש, אני מרגישה כאילו אני מנגנת אותו בעצמי בפסנתר, אבל אין לי פסנתר. בעצם היה, אבל הפסקתי לנגן כי לא רציתי יותר. אני זוכרת דבר או שניים אבל לא יותר מזה. אני רוצה לחזור לנגן בפסנתר, אבkl אני לא זוכרת ולא מצליחה, הפסנתר היחיד שיש לנו נמצא בבי"ס, ואני לא מעוניינת ללכת לספרייה רק כדי לנגן. האזניות סתמו לי את האוזניים באופן נורא דוחה, וכעת הן סתומות. זה לא מפריע לי. אני פשוט צריכה לסתום את האף וזהו.
אלוהים, כמה שטויות אני כותבת בדקה אחת. נראה לי אני אסיים פה כדי לאפשר לאנשים כאן להמשיך לרדת עליי.
כי בסך הכל מי אני? י סתם איזה אחת שעוד ארבעה חודשים חוגגת 18, זה הכל.
נ.ב. אני תוהה אם אני עושה לעצמי עוול שאני עושה מעשים שבכוונה תחילה אמורים לפגוע בי בדרך כלשהיא. או שאני פשוט עושה אותם בלי לדעת שהם פוגעים בי ורק אז אני מגלה שהם פוגעים בי. תלוי. אוף, אני צריכה את אימא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
