הם ימים שגורמים לי לתהות מה היה קורה אילו הייתי עושה אחרת. אלה ימים שגורמים לי לא לרצות לקום לשירות ו/או לא לרצות ללכת לעבודה אחרי השירות. להבריז, להגיד שאני חולה, לא לעשות כלום.
להתבטט.
ואז אני נזכרת, שאנחנו אוטוטו בפברואר, פברואר הוא החודש הכי קצר בשנה, אחרי פברואר מגיע פורים ואז פסח.. ומשם? השנה טסה. על אמת, בלי מעצורים, בלי להסתכל אחורנית, ובייחוד בלי להקשיב למי שמבקש לעצור אותה, אפילו להאט במאית השנייה.
ואז אני נזכרת שבכלל לא רע לי. לא רע לי בשירות; אני נהנית לשרת עם הילדים, הם אוהבים אותי ואני אוהבת אותם.
שלא רע לי בעבודה, ואני אפילו נהנית ממנה בימים שבהם הלקוחות האהובים עליי מגיעים.
שלא רע לי עם עבודות הבית, שכוללות בעיקר תליית כביסה וטיטוא. (אל תשאלו, אבל בזמן שאני מטאטת את הרצפה, בין בסניף ובין בבית-אני יותר רגועה אח"כ. זה גורם לי לחשוב ולתהות על עצם קיומי בעולם-וזה די נחמד.)
והכי חשוב, שלא רע לי עם עצמי. אני מרגישה שאני בשלב שבו אני מבינה את עצמי יותר, בשלב שבו אני יכולה להתאפק "קצת" יותר, בשלב שבו אני רואה את העולם בצבעים, טלא רק בשחור לבן.
בקיצור, התקופה הזו עושה לי ממש טוב. :)
והנה קטע שנחרט לי בזכרון, בדיוק בקטע בו התחילו לדבר על הזמיר, הציפור שלא עושה שום דבר רע, ועל החטא שבפגיעה בו:
"הייתי מעדיף שתצלוך בפחיות בחצר האחורית, אבל אני יודע שתכוון לציפורים אתה יכול לירות כאוות נפשך בעורבנים, אם תצליח לפגוע בהם, אבל אל תיגע בזמיר - זה חטא." (אטיקוס לג'ם, אל תיגע בזמיר/ הרפר לי, 1960.)
שכחתי מה זה לכתוב, על אמת. לכתוב בלי לעצור, בלי לחשוב, בלי לתהות על הא ודא.. וכמובן בלי לדפוק חשבון לאף אחד. אחרי הכתיבה הרציפה, הייתי עוצרת, קוראת הכל (טיפה מתרגשת, כי בכל אופן, יש דברים שמסעירים אותי מאוד ומעצבנים מאוד) ומשנה באופן פעוט ביותר. פה מילה, שם טעות כתיב, ובשורה הרביעית או החמישית משנה את כל המשפט, אבל נדיר שזה קורה.
עכשיו קשה לי לכתוב, כי כל כך הרבה דברים מסעירים, מרגשים, מלמדים, מורטי עצבים, מעצבנים ולצד זה מדהימים, מבגרים, משמחים ומעלים חיוך על הפנים ו - קורים לי. הכל מתערבל לו לבליל אחד גדול וסוער שנקרא החיים שלי, שמהם אני חווה המון רגשות, גם טובים וגם טובים יותר. אני רגועה עכשיו, וזה כיף, כי השבוע שעבר עליי היה זוועתי ביותר. אחרי שבוע החולי של אחיותיי ושל שאר מהשפחה, הייתי צריכה להתמודד עם נפילה לא פשוטה בעבודה שבה פתחתי קצת את העצם בלחי שמאל, ועדיין טיפה נפוח וכואב שם, אבל ב"ה לא היה משהו רציני ואפילו לא נזקקתי לטיפול רפואי. זה המשיך בעוד החלקה קטנה בנתנה לי מכה סגולה-כחולה על ברך שמאל ותפסה לי שם את השריר, ממנה צחקתי בטירוף כי זה היה מצחיק, מבהיל ומנסה להראות שאני בסדר. אמנם לא בכיתי בבית כשחזרתי מהמשמרת אבל זה היה לי כואב, ויעיד על כך השריר התפוס.
השבוע הגן היה מדהים, במהלך כל השבוע הילדים היו חמישה בסך-הכל והוא היה ממש כיפי. אניסגרתי דברים חיונים במסגרת השירות שהייתי צריכה לסגור לפני חודשים בכלל, והגיעה אלינו ילדה חדשה לגן. ושוב חזרנו בגן למצב של עשרה ילדים. שבוע נחמד סה"כ.
מחר ה-22.1, משמע אני צריכה להירשם ללימודים האקדמאיים. התחלתי לחשוב שאולי זה מוקדם מדי כדי להתחיל ללמוד, כי לא הספקתי כלום, ואני בסך-הכל בת 20, ויש לי מלא זמן ללמוד, ואני יכולה בכיף להתחיל ללמוד ב-21 וחצי, אבל אז אני מערערת לעצמי את המחשבות, או ליתר דיוק, מסלקת אותן ומ זכירה לעצמי כמה כיף יהיה להיות עם תואר לפני גיל 25. אני מתרגשת מזה ממש! משהו בפעם הראשונה שאני עושה בשביל עצמי, וההחלטה הראשונה שקיבלתי בחיי ואני לא מתחרטת עליה בכלל! אפילו שאומרים לי שסיעוד זה מקצוע קשה, מדי יום ביומו אני מבינה כמה אני רוצה לעשות את זה, וזאת ההרגשה הכי כיפית בעולם.
אני משתחררת ב-15/8, ואני רוצה להספיק לטוס לחו"ל וכן.. (לא אמרתי את זה אף פעם) אני שוקלת לעשות ניתוח להגדלת חזה. החזה שלי ממש קטן, ואני יודעת שניתוח יכול לעזור בעניין (וגם כי נמאס לי לרמות וללכת עם חזיות שמראות שאני עם פוש-אפ.) יכול להיות שגם עומד על הפרק ניתוח להסרת הצלקת המכוערת שיש לי מאמצע הגב ועד לאמצע העכוז.. אמא שלי ממש רוצה שאני אעשה אותו, אבל אני מפחדת מזה, כי זה מצריך ברגים והחלמה של חודשים. חוץ מזה, אני תמיד זוכרת להגיד לעצמי שבשוטף לא רואים את הצלקת, כי הרי אני לא מסתובבת עירומה בחוץ.. ושמי שיתחתן איתי יאהב אותי עם הצלקת או בלעדיה.
התחלתי לכתוב את הסיפור השלישי שלי שוב, יש לי בו קו עלילה ששניתי אותו קצת, אבל אני עדיין מתקשה לכתוב אותו. מקווה שזה ישתחרר כמו שכתבתי עכשיו. כי בפעם הראשונה מזה חמישה חודשים הצלחתי לכתוב שוב. על אמת. בלי מעצורים, בלי בדיקות, ובעיקר -
בלי לדפוק חשבון. על כלום.
שבוע טוב.
והנה שיר שלא שמעתי המון זמן ותמיד תהיה לו פינה חמה אצלי בלב, שמזכיר לי שטיילור סוויפט היא עדיין הזמרת האהובה עליי.
We were both young when I first saw you"
I close my eyes
And the flashback starts
I'm standing there
On a balcony in summer air
See the lights
See the party, the ball gowns
I see you make your way through the crowd
And say hello, little did I know
That you were Romeo, you were throwing pebbles
And my daddy said stay away from Juliet
And I was crying on the staircase
Begging you please don't go, and I said
Romeo take me somewhere we can be alone
I'll be waiting all there's left to do is run
You'll be the prince and I'll be the princess
It's a love story baby just say yes
So I sneak out to the garden to see you
We keep quiet 'cause we're dead if they knew
So close your eyes
Escape this town for a little while
'Cause you were Romeo, I was a scarlet letter
And my daddy said stay away from Juliet
But you were everything to me
I was begging you please don't go and I said
Romeo take me somewhere we can be alone
I'll be waiting all there's left to do is run
You'll be the prince and I'll be the princess
It's a love story baby just say yes
Romeo save me, they try to tell me how to feel
This love is difficult, but it's real
Don't be afraid, we'll make it out of this mess
It's a love story baby just say yes
Oh oh
I got tired of waiting
Wondering if you were ever coming around
My faith in you is fading
When I met you on the outskirts of town, and I said
Romeo save me I've been feeling so alone
I keep waiting for you but you never come
Is this in my head? I don't know what to think
He knelt to the ground and pulled out a ring
And said, marry me Juliet
You'll never have to be alone
I love you and that's all I really know
I talked to your dad, go pick out a white dress
It's a love story baby just say yes
Oh, oh, oh, oh
"Cause we were both young when I first saw you (.Love Story\Taylor Swift, 2008)
נ.ב. אחת התינוקות (פעוטות או תינוקות.. כבר התבלבלתי) בגן הצליחה להשחיל באופן עקבי טבעות למגדל טבעות. נכון שהיא הכניסה את זה לפה קודם, אבל הוצאתי לה את זה מהפה, הראיתי לה איך משחילים והיא עשתה את זה. גאה בה בטירוף.
חשבתם פעם לשחק את משחק השקט? לשחק את משחק היופי? הדיבור? יכול להיות
שפעם חשבתם על זה. עכשיו בואו אני אשאל אתכם שאלה יותר קשה, לשבתם פעם לשחק את
משחק ה"מה היה קורה אם?" או "ואם היו אומרים לך?" אני בטוחה
שהתשובה לכך תהיה מגוונת ומרובת דעות. יהיו אלה שיגידו שהמשחק לא לטעמם, יהיו אלה
שינסו-אבל יתייאשו מהר.. ויהיו כאלה שיתחילו את המשחק, יבינו את הקונספט ומדי פעם
יזכרו בו. במקטעים, בציוני דרך בחיים, או אפילו סתם במחשבה במיטה.
אני נמנית עם הסוג האחרון. משחק ה"מה היה קורה אם" מעסיק
אותי רבות מאז היותי תיכוניסטית. קראתי את הספר "ואם היו אומרים לך"
והצלחתי להבין קצת, ממה שכתוב שם. (ברור שאנסה לקרוא אותו שוב... לי, לפחות-זה
מובן מאליו.)
תקופת הפגייה הגיעה לי עד לראש. או יותר נכון, נחתה בי ההבנה שאני לא רוצה יותר לדבר, לספר, לשמוע, לנחם, לנסות להבין, להגיד מילים טובות ולהיות בשום סיטואציה/קשר/וואט אוור שקשור לדבר הזה. זה היכה בי בשבוע האחרון של דצמבר, מעט לפני חנוכה. הייתי בגן והחלטתי שאני רוצה ללכת לבקר, לראות מה השתנה.. אולי מישהו עוד זוכר אותי. וגם כיהיה לי יום הולדת עגול, אז זו הייתה הזדמנות גם לקבל מזל-טובים וללכת לראות היכן תלו את התמונה שהבאתי להם בשנה שעברה. (היא תלויה במסדרוןליד הטפנ"צ, ליד החדר של מנהלת המחלקה )
בפועל, זה היה סיוט. נכון שכל מי שעבר והכיר אותי היה בטוח שעוד נשארתי לשרת שם, כי פשוט התמזגתי עם הצוות, וטיפה התלהבתי מכל העניין, אבל לא הרגשתי את החיבור שחשבתי שאני ארגיש. ובייחוד הדגשתי את העובדה שעברתי לשרת בגן הסמוך, די קרובה, אבל בעיקר בלב. הרגשתי מוזר, כאילו אני נתקעת להם באמצע. רציתי גם לפגוש את מהנלת המחלקה אבל היא הייתה בטפנ"צ ולא רציתי להיכנס ולהפריע.
אני חברה בקבוצה מדהימה, של הורים לפגים. שתמיד אומרים לי שאני ילדת פלא, גיבורה, מהממת ומרגשת. קצת נמאס לי מכל השמות האלה, אבל הם באמת מדהימים ואני נהנת לכתוב שם, לראות את הפוסטים של ההורים, ושל הילדים המתוקים. אבל זהו, אני מרגישה שקצת מיציתי. סוף שנת 2015 עד סוף שנת 2016 הייתה השנה המדהימה ביותר שאני זוכרת. זכיתי לשרת במקום מדהים, עם צוות אנושי, אבל עם זאת רפואי ומקצועי. סגרתי מגעל, אשכרה לקחתי חלק במקום שאני עצמי לא רציתי. ופייר, זכיתי.
אמנם לא הכרתי חברות שם בכלל, אבל זכיתי להתחבר למישהי מדהימה מהעבודה, שמשרתת במד"א לידי ואנחנו החברות הכי טובות בעולם. וגם זה כיף.
הגיע הזמן לשים את העבר מאחורה, ולהתקדם הלאה, לעתיד. אני מתרגשת בטירוף, כי ההרשמה ללימודים שאני רוצה נפתחת בעוד שבוע וחצי, ואני בטוחה שעצמי שאני אתקבל. וגם אםצאני אלמד באוניברסיטת אריאל, תבוא עליהם הברכה שהם טרחו לקבל אותי בכלל.
ובגלל שהכותרת קרויהמ"אם היו אומרים לך" #טייק2, אני כן אתן לזה טיפה מקום. אם היו אומרים לי שהייתי הולדת להיוולד בשבוע 24, משקל פעוט, ולהילחם על החיים שלי? יש סיכוי שהייתי שוקלת חישוב מסלול מחדש ובכלל לא יוצאת מהבטן של אמא שלי. (כאילו, כן יוצאת, אבל בשבוע יותר הגיוני כמו 30-40 ) אם היו אומרים לי שבגיל 18 וחצי עד כמעט 20 אני אזכה לשרת בפגייה שהצילה אותי, יש מצב שהייתי צוחקת להם בפרצוף. אם היו אומרים לי שאני הולכת ללמוד סיעוד בשנה הבאה.. פה כבר הייתי אומרת שזה נכון, כי אני בחרתי את זה. וזאת ההרגשה הכי מדהימה בעולם. ביי תקופת פגייה, מקווה שאני אזכור ממך רק דברים טובים.
והנה שיר ששוב הכרתי דרך מישהי מהעבודה, לא משהו לדעתי... אבל הוא נחמד כזה ומקפיץ, אז תהנו. :)
"לא, לא,לא, לא מחפשת תירוצים בשכונה כולם יודעים, היא חופשייה לא אכפת לה מה כולם אומרים האף שלה בעננים היא שומעת רק - לה לה לה..." (חופשייה/דורון ביטון, עמרי קטרי, 2016.)
תאמיני לי שלא רציתי להתחיל את השנה עם 38.5 מעלות חום, במיטה, מתה מרעב+סרט. אבל זה מה שקרה.
בבקשה תהיי טובה, תקראו לזה איך שבא לכם, אכלה מקדונלד'ס ובא לה למות בערך מבחילות, ומהחום שטיפה עלה שוב.
והנה שיר יפה של מירי מסיקה, ששמעתי עם אבא שלי באוטו ביום שישי לאחר העלייה לחרמון (שמשם חטפתי את הצינון, החום, כאב הגרון וכאב הראש) אחרי ש#לימדתיאותותרבותמהי והשמעתי לו את ג'סטין ביבר.
"... והיא הבטיחה לעצמה: גם אלוהים לא יעזור
כלום כבר לא ישבור אותי, כלום כבר לא ישבור ואישה אחת אמרה לה, אבל היא לא הבינה את לא אישה פלדה, את אישה חרסינה..." (אישה חרסינה/מירי מסיקה, 2011)
עריכה (2/1/2017) לקחתי עוד יום בבית, למרות שבכלל אני מרגישה די סבבה, אבל אני עצבנית, ומרגישה רע על מה שעשיתי לרכב של אמא. אבא של מישהי מהכיתה שדלי נהרג בתאונת דרכים ביום חמישי, והסיכוי שאמא שלי תסכים לי את הרכב הוא אפסי, אז אני לא אוכל ללכת לנחם.
תקראו לזה איך שבא לכם, אתם יכולים לקרוא לי מפוקת, אבל לנסוע באוטובוס לקריית אונו זה סיוט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
)