אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

התקבלתי סופית ללימודי סיעוד באוניברסיטת אריאל!!!!!!!!!!!!!!

התקופה הזו אמנם דו-קוטבית, אבל יש מגמת שיפור אדירה :)

אני לא משרתת בימי רביעי, זה מן יום חופש שניתן לי על העבודה הקשה שאני עושה בשירות+ יום שישי 4 שעות במקום. בעצם, אני משרתת 36 שעות ולא 40.

היום היה לי יום מעולה. למדתי המון, הספקתי לעבור על התרגילים 3-5 פעמים, אכלתי עם אימא שלי ארוחת בוקר לפני ההכנה לריאיון, וב"ה הראיון הלך מעולה ומעל המצופה.

והכל התחיל ממציאת חנייה כחול-לבן בתל אביב. בשמונה בבוקר!!!

אין מאושרת ממני, שנזכה לעוד ימים טובים כאלה :)

ועכשיו תסלחו לי, יש לי פיצה להכין  

עריכה:
היה לי יום מהמם היום. קיבלתי טרמפ חזרה הביתה, שתיתי/אכלתי פרימיום שייק עם אוריאו, ועכשיו אני לומדת.

התק' הטובה חוזרת, וזה פשוט כיף חיים :) 

השבוע האחרון היה קשה, ובפעם הראשונה מזה תקופה לא עבדתי ביום שלישי, כמובן שאני הולכת לחזור לזה מהר מאוד...

יש בי מנוע פנימי שנרגע אחרי המשמרת ברביעי, בידיעה ברורה שבימי חמישי ושישי אני פשוט יכולה לדלג הביתה בשמחה ולא לנסוע לסניף, ושוב לבלות מחוץ לבית רוב שעות היממה. 

הימים האלה עדיין קשים לי, אם להיות יותר מדויקת, אני חושבת ששנת 2016 הייתה השנה הכי קשה שחויתי מאז שאני זוכרת את עצמי. למה אני כותבת את זה רק עכשיו? כי עכשיו הגעתי להבנה שקשה לי, שלא תמיד טוב לי, שאני לא כל הזמן שמחה, מחייכת, אדיבה ונחמדה לבריות. שיש בי גם צד אחרץ. צד שבו אני יכולה להתלונן (במידתיות..) ולא רק להסתיר את האמת, צד שבו יש פעכמים שאני באמת מתארת את מה שמתחולל לי בגוף,  את הרגשות שלי,  את הסערות הפנימיות והחיצוניות שלי  ואת הדברים שהייתי רוצה להגיד שלא נאמרו.

המון פעמים מצאתי את עצמי אומרת (וזה נמשך עד היום) שהכל בסדר, סבבה, פנטסטי, מדהים וכדומה כשבעצם כלפי פנים  אני מתרסקת אל תוך עצמי וקורסת לאט לאט מבחינה נפשית ופיזית כאחד.  

 אני מרגישה שונה, קצת. כאילו בבת אחת התבגרתי.(למרות שאני יודעת בבירור שהתבגרות היא תהליך) כאילו גיל 20 שינה בי משהו, שינה בי תפיסת מחשבה, שינה בי את הדיבור שלי. אני מרגישה שבחוץ.אני פחות מתלהבת, פחות זורקת הערות לא קשורות, פחות חברת טאקט, יותר שקטה, רגועה ונינוחה. כמובן שאני לא יכולה להגיד את זה על עצמי ב-100%, כי אני עדיין נוטה לחשוב שאני בסדר, ושאני לא זקוקה לעזרה מאף אחד, למרות שאני כן.

דיברתי עם אימא שלי השבוע, והיא נתנה לי כמה נקודות למחשבה. (האירוניה היא שהיא תמיד נותנת לי נקודות למחשבה, ואני אף=עפם לא שוכחת אותן, רק מתעלמת מהן בהפגנתיות) אז הפעם אני אכתוב אותן, כדי לא להתעלם מהן בכלל (וגם כדי שתהיה לי הוכחה לזכירת הדברכים הלא הגיונית בעליל שלי)

1. אני לא יודעת לשקר. אף פעם לא ידעתי, ואני גם כנראה לא אדע, אם אני לא אתחיל להתאמן על זה.
2.אמנם האימפולסיביות שלי פחתה (והידד לי שהצלחתי להוציא את זה מאימא שלי!!) אבל אני עדיין מאוד מרגישה נוח להיות כזו בחברת אנשים שאני מכירה, אז לא. תפסיקי לעשות את זה עכשיו.
3.את צריכה להפסיק להשתטות עם העובדים במשמרות. וכן, מותר לך להיותת קרירה ללקוחות ולהתעצבן עליהם (בשקא, בלי שהם ישמעו. למרות שלרוב הם לא שומעים כלום)

במעבר חד, אני אעבור לכמה דברים נחמדים שקרו לי השבוע:
החלטתי להתחיל פרויקט חצי-שנתי, עד סוף אוגוסט, עד סוף השירות שלי ובכללי, עוד סוף שנת הלימודים הנוכחית. הפרויקט הזה יהיה מושתת על דברים שקורים לי, עליהם אני אמורה לחשוב בסוף היום ולהפיק את הטוב והמירב שמהם. התחלתי ביום רביעי, וכרגע זה הולך ממש סבבה.

היו לי משמרות מדהימות, ונהניתי מכל רגע. גם זכיתי לאחת המחמאות המאוד מיוחדות מאז שהתחלתי לעבוד במקדונלדס לפני שלוש וחצי שנים. מנהל הסניף שלי אמר לי שהייתי בת-האדם הראשון שהוא היה חושב עליי כדי לחליף אותו בניהול אם הייתי פחות חסרת-טאקט ושטותניקית.. מאוד התרגשתי מהמחמאה. (אני באמת צריכה לברר למה הוא התכוון על החסרת טאקט, שטותיניקית זה ידוע)

סוף השבוע הגיע ובמהלכו הספקתי לסיים את הספר "אל תיגע בזמיר" של הרפר לי. (ולהתחיל ספר חדש, אבל זה לפעם הבאה) חתיכת ספר. פשוט נשאבתי אליו בשבוע האחרון ולא כל-כך עניין אותי כמעט שום דבר חוץ מלסיים לקרוא אותו. הוא מדבר על גזענות בשנות ה-30 של המאה הקודמת. הספר מסופר נקודת מבט של ילדה בת תשע, חכמה בטירוף. השבוע גם קראתי בלפני איזה שנה + התפרסם רומן גנוז, שזה ספר ההמשך של אל תיגע בזמיר. במוקדם או במאוחר הוא יהיה אצלי בספרייה.. אה, קניתי ספר חדש, ובפעם הראשונה מזה תקופה (או בעצם בכלל) התחלתי באמת לקרוא ספרים בעיןו (ולא לרפרפף עליהם ולסמן וי שקראתי) ונכון לכרגע, אני מגלה עולם מדהים. שכחתי עד כמה אני אוהבת לקרוא..

יצאתי עם בת דודה שלי ואחותי לבית-קפה השבוע ואכלנו אוכל ממש טעים+ עוגה מדהימה. והמלצר שלנו היה ממש חמוד, והוא כמעט בן 20. התלהבתי ממנו ממש. אבל.. לא יודעת. נשמע לי קצת מוזר, לא?

התקופה הזו עושה לי ממש טוב, ובע"ה שימשיך ככה!

שבוע טוב.

והנה שיר מקסים לסיום, שמהשם שלו שאבתי את השם של הבלוג שלי