אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

תהיתם לעצמכם פעם איך זה לא להרגיש אתה? איך זה לחשוב שאתה משחק אותה שמח, כשבעצם אתה נקרע מבפנים?
זאת בדיוק ההרגשה שלי בימים האחרונים. אני מרגישה עשייה, סיפוק וכל שאר הדברים הטובים בשירות הלאומי, אבל אני מתחילה לחשוב על העתיד. מה יקרה אם אני לא אעשה שנה שנייה. איך אני ארגיש? אני ארגיש רע. כי למה שכולם ישרתו שנתיים ואני לא?
ההרגשה הזו היא של "כאילו".
כאילו אני סתם עושה, סתם קמה בבוקר, סתם סוחבת את עצמי באוטובוס, ותולשת את עצמי מהמיטה בשש ורבע בבוקר.
סתם, סתם סתם..

אבל זה בכלל לא סתם. זאת עשייה. היא מבורכת. היא טובה, היא מספקת. אבל למה אני לא מרגישה את אותו ההתלהבות, השמחה, באושר שהרגשתי בחצי-שנה הראשונה? למה אני צריכה לעטות מסיכה ולבודד את הרגשות שלי מאלה של כולם.
היום יצאתי להפסקה בסביבות השעה 11, וקניתי סלט גדול. מושקע כזה עם גבינה בולגרית. אכלתי את כולו, מרוב רעב. הכוח-עזר במטבח חלב אמרה לי לבריאות, ושהיא גאה בי. ולא הבנתי על מה - בסך-הכל אכלתי סלט. וכן, הוא היה טעים, וכן סיימתי את כולו. (בדרך-כלל אני משאירה ונותנת לאחות שבאה לאכול ולא נשאר לה כלום או זורקת. לרוב אני זורקת(

כעיקרון, אני כן אני. אני דבקה בהרגלים שלי, ומגיעה לשירות יום-יום, למרות שפשוט בא לי לשבור את הכלים ולהכריז שאני מתפטרת עכשיו, אחרי כל מה שהיה.
זה מצחיק, בהתחלה הרגשתי חרא עם מה שהאחות האחראית הבהירה לי, ואז השלמתי עם זה.  ברביעי האחרון סיפרתי את זה לאחת מבנות-השירות, והיא לקחה את זה ממש קשה. היא אמרה שהיא רוצה לצאת "לזעוק את זעקתי" במידה ואני לא אעשה את זה. הבטחתי לה שאני אעשה את זה, העיקר שלא תחולל מהומה. כמובן שעד שעכשיו אני מקללת את הרגע בו בחרתי לעשות את זה ודוחה את הקץ, בטענה שלמנהלת המחלקה אין זמן בגרוש. וזה חצי-שקר, כי גם לי אין זמן לנשום. ועל אחת כמה וכמה שגם לה אין.

ההרגשה הזו נחתה עליי אתמול, במהלך הנסיעה חזרה מהחופשה בים-המלח. משפחתי ואנוכי היינו בשלושה ימים מדהימים עם המווון שמש  - בים-המלח. גם היה כיף, וגם פעם ראשונה הייתי בים-המלח, אז היה סופר-דופר כיף
 לא הייתי רגועה בנסיעה, כי לא הייתי יכולה להתמתח, וכי כאבה לי מאוד הבטן, למרות שבכלל היא לא עשתה בלאגן כמו בשבועות האחרונים, שהיא כן עושה. (אני מתייחסת לבטן שלי כמו איזה תינוק..;) אני בעצמי הרגשתי כמו תינוק שסובל מאיזה משהו, בקיצור – לא היה כיף.
הנסיעה ארכה לא הרבה זמן, והגעתי הביתה עייפה מאוד. אבל אז אכלתי סרטים קשים שאני צריכה לחזור לשירות, ולא יכולתי להירדם כמו שצריך.
משום מה, לאחרונה, בין אם אני ישנה או לא ישנה בצהרי שבתב, אני אף-פעם לא נרדמת בשעה נורמלית, וזה מעצבן פיצוצים!

השיחות שלי עם אמא שלי נהיו יותר תכופות. וזה כיף שיש אדם שמכיר אותך טוב, יודע מה את רוצה להגיד ומדובב אותך בצורה הכי נכונה כשאת נאלמת דום.
דיברתי עם אמא שלי היום, והיא כיוונה אותי לנקודות שאני צריכה להזכיר בשיחה עם מנהלת המחלקה. (שתהיה ברגע שאני אאזור אומץ לקבוע אותה.) נוסף, (אני מאוד אוהבת את מילת הקישור הזו משום מה) אמא שלי גם עזרה לי להתכונן לריאיון שיהיה לי בע"ה מחר בחיפושי האידיוטי והלא כל-כך הגיוני אחר התקן שלי לשנה הבאה.
השיחות שלי עם אמא שלי הן כיפיות מאוד, אבל היא גם נוזפת בי "על הדרך" בדיוק כשאחותי או אבא שלי מגיעים לשטח.
מה שמזכיר לי ששני ההורים שלי נזפו בי היום עקב תקריות לא נעימות שהבטן שלי הוציאה.
אז כבר קבעתי תור לרופא המטורלל, ונראה מה יהיה.

אז אחרי כל החפירה המקסימה הזו, שהייתי צריכה אותה, כי אני ידועה בתוך אחת שקשה לה לבטא דברים באופן הגיוני מבחינה מילולית. הגעתי למסקנה של שני דברים.
דבר ראשון, אז מה אם אני לא אשאר בפגייה? ואז מה אם אני לא אעשה שנה שנייה של שירות לאומי? לא ימות העולם, נכון?(אני מקווה)
בכל מקרה, אני אבדוק מחר את המקום הזה ואני מקווה מאוד להתקבל.

דבר שני, אני מרגישה שאני לא אני יותר. אבל מבחינת התנהגות אני כן אני. בועטת, חיה, נושמת וקיימת. אז מה הבעיה שלי עם עצמי?!

בנימה אופטימית זו, חג פורים שמח.   

נ.ב. המון זמן לא צילמתי. אבל לפחות יש לי תמונה אחת יפה מים המלח.
ועוד שתי תמונות מהחרמון, שנסענו בשבת כיפית אחרת.







אביב, בבקשה תהיה טוב.


 

באווירת פורים, השירות שלי הרגיז אותי השבוע.( ליתר דיוק,

הרכזת, ואח"כ האחות האחראית.
זאת הייתה אמורה להיות שיחה נחמדה, בה אני מספרת ברוב הוד והדר את החלטתי להישאר שנה שנייה באותו המקום, ואז "בום טראח" (מה קרה?!) אני מקבלת את הבשורה שהיא בכלל לא רוצה שאני אשאר. כי ככה וככה וככה.. (לא אפרט מה היה בשיחה, כי ה מרתיח לי את הבטן עוד יותר והיא גם ככה כואבת)
אז כעסתי, והמון. סיפרתי את זה לאמא, היא כעסה גם. דיברתי עם האחות האחראית ועם המזכירה ביום חמישי האחרון, השיחה הכי לא הגיונית בעליל. בחי, אני מצטערת שעשיתי את הצעד הזה.
זה לא השיחה לא זרמה והתנהלה ברוח טובה. לא התלהמתי, לא צעקתי, לא כעסתי ולא אמרתי דברים לא במקום. השיחה באמת הלכה בסדר. אבל הדברים שהיא אמרה, כל-כך רחוקים מהמציאות. (נכון שסתירות זה לא דבר טוב, אבל היי, כולנו בני-אדם) ולהלן כמה מהדברים שאמרתי לה:
*אני לא נעלמת - אני יוצאת לשליחויות בבקשת האחות האחראית או המזכירות או על דעת עצמי, שזאת גם הגדלת ראש.
*אני לא נעלמת #2 כי אני אוכלת או שאני בשיחה חשובה.

*אני תמיד זמינה לאחיות, ועצם העובדה שמישהו תלה את מספר הטלפון הפרטי שלי, זה במטרה להתקשר במידה ואני לא נמאת בעמדה.
*במהלך החצי-שנה האחרונה ניצלתי רק 8 ימים מתוך 30 ימי המחלה שיש לי כי הייתי חולה או שהיו לי פרוצדורות שקשורות לבריאות שלי.
וגם חמש פעמים כי לקחתי חופש, כי כן, גם לי מותר.
*אני אף-פעם לא אומרת לא, כי אני "יס-מן" אמיתית.
*אני בחיים לא אשאיר משהו לא גמור. תמיד אסיים אותו עד הסוף.
*אני תמיד תמיד תמיד, עונה לטלפונים, ושוב, כשאני לא עונה זה או שאני אוכלת, בשליחויות או כן, בשירותים. 
*אני לא תמיד נמצאת בעמדה כי אני מפקססת דברים (סליחה על החזרה) אוכלת, נמצאת בשירותים, עוזרת בט"נ או כן, מדברת עם הורים חדשים.

מיותר לציין שחצי-מזה לא אמרתי לה ויצאתי חצי-סוכה מהשיחה. כן? למה ?
כי מרגיש לי שעשו לי עוול. שאחרי חצי-שנה אמרו לי יאללה, נשארה לך עוד חצי-שנה ואז את "עפה מכאן על טיל" נותנים את המקום שלך למישהי אחרת, במטרה ברורה של לקיחת סיכונים.
יש מצב שלהשאיר אותי זה גם לקיחת סיכון, סיכון שאני מאוד רוצה לצלוח ולהגיד לכולם ש"הנה, הצלחתי."

כי את האמת, דברת אחות אחראית, לא ציפיתי שתגידי לי "לא נורא, תוכלי להתנדב בשנה הבאה." ואז לא להצליח לענות לעיקשות שלי לרצות ולהמשיך להישאר כאן.
כי להגיד את זה, זה הדבר הכי גרוע שאפשר, כי מי כמוך יודעת, זאת שטיפלה בי, האכילה אותי, החליפה לי טיטול, עירויים, סקשנים, קילחה אותי והרעיפה עליי חום ואהבה, והרגיעה את אמא שלי ברגעים קשיןם - שיש לי סנטימנטיים למקום הזה. אני מאוכזת ממך, באמת.

עכשיו נותרה רק השיחה עם מנהלת המחלקה, שאני דוחה אותה ונתרצת את זה בעובדה ש"המחלקה ממש קשה." למרות שזה בכלל לא שקר.
כי לצערי - זאת המציאות.

כשיוצא לי לתמלל את המחשבותצשלי למילים, זה ממש קשה. כי אני מרגישה שאני צריכה לסכם את רצף המחשבות שלי לשניים-שלושה משפטים במקסימום.
מדי פעם אני מצליחה לתמלל את זה לארבעה משפטים ויותר, אבל שוב, אני באמת לא יודעת למה זה כל-כך קשה לי.
עכשיו אני עם מוסיקה, שומעת שיר שמאוד אהבתי ו"חופרת" עליו, עד שאני אפסיק לשמוע אותו שוב.
אני מרגישה שוב את השמחה שלי בשירות ונהנית מזה מאוד, אם כי אני שמה לב יותר לדברים שקורים, וחטפתי נזיפה שלישית מהאחראית שלי בחצי-שנה (זה לא הרבה, אבל אני רוצה להפסיק בזה), אבל היום הרגשתי שממש ניצלתי את הזמן. בדרך-כלל בין שאחת וחצי לשתיים נגמרת כל העבודה השוטפת של היום, אלא אם כן יש קבלה של ילד חדש.  עשיתי עם עצמי חושבים והגעתי למסקנה ש"תמיד יש מה לעשות." וככה גיליתי שיש מיליון ואחת דברים שצריך/אפשר לעשות וזה אפילו עוזר לאחיות ומקל עליי ביום שאחריי.

החלטתי להכין לי רשימה של מה שאני צריכה לעשות בפנקס קטן, וככה לא לשכוח כלום, למרות הרשימה שתלויה על הדלפק ליד המחשב.
עכשיו נהיה לי שוב קשה לתמלל את המחשבות שלי, כי אני עסוקה בדברים אחרים, כמו לכתוב את הפוסט הזה.
קרה היום דבר נפלא, החלטתי שאני ממשיכה לשנה השנייה והודעתי על זה לאחראית של השירות הלאומי. כבת-שירות שכחתי שעכשיו יש את התקופה הכי לחוצה שיודעת כל שמינסטית בחייה - תקופת הסיירות. אז היא אמרה שהיא תתפהנה לזה אחרי ה-10/3, משמע שבוע הבא.
מקווה שאני באמת אשאר.  

אכלנו היום ארוחת ערב משפחתית, והיה ממש מצחיק. לרבות שבת, המשפחה שלי ואני לא מרבים לאכול יחד, זה היה יותר נפוץ כשהיינו קטנות, אבל עכשיו זה כמעט ולא מתרחש. אז החלטתי להתחיל את הפרויקט שראיתי בטלוויזיה ובעיתון, זה של "אסם", ארוחת הערב המשפחתית, ולקיים אותה אחת לשבוע. (ערב שבת ושבת בבוקר לא כל-כך נחשבים, כי ממילא אף אחד מאיתנו לא עובד.)
 היה מאוד כיף ואני מקווה שנמשיך עם זה.

והנה מגיע לו השלב שאני מבינה ששוב מחשבה לא תתומלל כרגע, אז אני פשוט אעבור לשמוע מוזיקה ולהמשיך לכתוב את הסיפור שלי או לראות GRIMM.

היו שלום.