אני לא אוהבת לכתוב פוסטים יום אחרי יום, אבל יש פעמים שזה ממש מתבקש.
היום הזה היה מלא באנרגיות טובות, לשם שינוי. הידיעה שעוד כמה שעות נכנסת שבת ואני יכולה להשלים שעות שינה, לבלות עם המשפחה, לסיים לקרוא את חצי הספר שמחכה לי על המדף כבר שלושה שבועות, להירגע מהשבוע המטורף הזה ולחשוב עוד יותר לעומק על ההחלטה שקיבלתי אתמול ואף לנסות למצוא פיתרון בעצמי - מביאה לי רוגע פנימי ושקט.
רוב הזמן, אני אוהבת להיות לבד. אני נהנית מהשקט, מעצם העובדה שמיליון מחשבות (טובות, ח"ו רעות) רצות לי בראש כמו ילדים קטנים שמשחקים תופסת. אני נהנית ממוזיקה (אחרי תקופה מאוד ארוכה שבה לא שמעתי מוזיקה). נהנית לשמוע, להרגיש, לחוש ואפילו גם להתרגש ולצחקק לעצמי כשאני לבד. יש פעמים (לא טובות) שהשקט הזה טיפה מעיק עליי, אבל אז אני יוצאת מהחדר הפרטי שלי, אל הבית ומדברת עם כל המשפחה, או משוחחת שיחות ארוכות עם החברה הכי טובה שלי (שהצבא גנב לי אותה לעוד 4 חודשים, וכרגע אין לה זמן לדבר בכלל.) או עם סבא וסבתא ומלא משפחה. אני מודנ בזה שאין לי כל-כך הרבה אנשים חיצוניים שקורבים אליי, וגם אם כן, אני משתדלת לדבר איתם פנים אל פנים, בזמן העבודה ולא להיות עם הפלאפון. (גם עם המשפחה, אבל הם יודעים לסלוח לי.)
אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שהיום הזה היה קצת מלא בשיט מהשבוע האחרון. האחראית שלי אמרה לי שהיא כועסת עליי שעשיתי שתי כפולות במקדונלד'ס. אמרתי לה שזה מוצדק שהיא כועסת עליי, אבל מה שלא אמרתי לה זה שבשעות שבהן אני לא נמצאת בשירות, אין לה שום זכות להגיד לי מה לעשות עם הזמן הפנוי שלי. נכון, הייתי תפוסה בטירוף אחרי היומיים האלו (הכרית הזו עזרה פלאים), אבל היום הגתע מלאת אנרגיות שזה ההפך הגמור מאיךף שסיימתי את היום אתמול. אני מרגישה קצת חוסר כיבוד מהצוות לאחרונה. מהצד השני, אני יודעת שגם אני לא הייתי בסדר בתקופה האחרונה, והייתי חולה המון (באופן די לא הגיוני).
מהצד השלישי, אני יודעת שזאת תקופה די לא טובה, והיא תעבור.
אתמול עבדתי שעתיים, הייתי בסניף עוד שעתיים בלי לעשות כלום וחזרתי הביתה כדי לנוח (אין ספק שב-4 הימים האחרונים, זאת הייתה השינה הכי טובה שלי, אפילו שישנתי מאוחר). יש שני לקוחות שאני מאוד אוהבת, ואני מדברת איתם המון. אבל הם מגיעים בדר"כ בימי חמישי, ולרוב אני לא נמצאת בהם. אתמול הם הגיעו יחסית מוקדם, אז ישבתי לדבר איתם עד שהם סיימו לאכול, ואני חייבת לציין שהיא הרגיעה אותי טיפה. וגרמה לי להרגיש יותר טוב עם עצמי.
בכאבים בגוף חזרו, אז אני אלך לטפל בהם. עוד שבוע יש את הבת מצווה של בת דודה שלי, ושבוע הבא אני מבלה בצפון
והנה עוד עבר לו עוד שבוע בדרך לחופשת פסח, החג השני הכי אהוב עליי. השירים של שלמה ארצי תמיד היו חלק מהישירם האהובים עליי מאוד, אז הנה עוד שיר מקסים שלו, שאני פשוט זוכרת את עצמי בתור ילדה בת ארבע, שרה (צורחת, הכוונה) אותו בקולי קולות.
כסיכומו של דבר, סיום די מוצלח לשבוע מטורף, קשה ומבלבל מכל הבחינות. השנה הזאת פורים באמת הרגיש לי "ונהפוך הוא".
כתבתי עכשיו הודעה ממש ארוכה למנהל הסניף שלי. עשיתי חושבים שוב והגעתי לתובנה, שאם לא יימצא פיתרון אני עוזבת. (דיברתי על זה עם אחותי, כי אני פחדנית מספיק כדי לא לקבל החלטה כזו לבד) אחרי שהוא לא ענה לי (כבר שעה פלוס, אני רגילה שהוא עונה לי ממש מהר!!) התקשרתי אליו וגיליתי להפתעתי (זה קורה המון לאחרונה) שהוא לא "בראש" לענות לי, הסברתי לו שאני צריכה תשובה עד יופ ראשון. הוא הבטיח שיחזיר לי. יופידיו.
כ-ל הגוף שלי כואב, דואב ומפורק לחתיכות. באמת, אני מרגישה שמישהו מפרק לאט לאט את הגוף שלי, או גרוע יותר, מסרק לי אותו במסרקות ברזל ואני צורחת בלי הכרה. (תזכורת לעצמי: בחיים לא לעבוד 12 שעות יותר. עד סוף השירות, אם אני אשאר עד אמצע אוגוסט)
כל חלק וחלק בגוף שלי תפוס ו/או עם כאב הולך ובא, במעגל חוזר כזה.. הידיים שלי מאיימות לנשור, הרגליים שלי כבר לא מעויינות להידחף לסניקרס השחורות שהיו פעם מהממות. הרגליים שלי כבר שונאות את המדים, וכרית החימום מחכה שיהיה לי מספיק כוח לרדת למיקרוגל ולחמם אותה, כדי להקל, ולו במעט - על כל הכאב שעובר לי בגוף כרגע. אני אמנם רגילה למשמרות של 8-9-10 שעות, פעם-פעמיים בחודש, לא יותר. אתמול ושלשום עשיתי את זה יום אחרי יום, ובשני הימים האלה לא ישנתי טוב כלל, או לא ישנתי בכלל. בקיצור, כיף לי בחיים האלה. ר' באה והחליפה אותי היום, אבל היא רצתה שאני אחזור לסגירה - אני במיטה וכמעט החלקתי במקלחת פעמיים, איזה סגירה ואיזה ערדליים.
החלטתי שאני אעריך את מצבי מחר בבוקר ואני מן הסתם לא אגיע למשמרת של מחר (שעתיים בלחץ, אם כבר..)
בעצם כבר הערכתי, אני לא הולכת מחר למשמרת. תיק קטן מספיק, גם ככה הלך לי הגב היום.
וואו הכרית הזו עובדת פלאים, חבל שאין לי עוד איזה חמש-שש כאלה, לכל הגוף במפורק שלי. LOL. (עריכה:כל הכאב חזר, אני שונאת את חיי כרגע.)
תוכן ההודעה שכבתבתי לו היה קצת קשה (מבחינתי) אבל אני שלמה עם מה שכתבתי לו. הוא דיבר בעיקר על דברים טכניים, ולא על איך שאני מרגישה. מלבד היותי מפורקת פיזית עם בעיות בכל חלקי הגוף, כולל דלקות פרקים בברכיים שאינן מטופלות למרות שאני חייבת דחוף פיזיותרפיה, אני גם מפורקת נפשית. למה? כ יש מנהלת שמרשה לעצמה לדבר אליי לא יפה, ולמען האמת? אין לי כבר כוח לריבים האלה בין שתינו, וגם בין שני המנהחים האחרים. (היא ביניהם) אני מרגישה כל משמרת מבוזה, מושפלת ואני חוזרת כל לילה עם דמעות.
זה לא בדיוק אמור לעניין אתכם, אבל פה יש לי אומץ, כי אני (מקווה מאוד) כותבת באופן אנונימי. ואני הכי מרגישה שפה קל לי לפרוק.
כל המחשבות שלי מתבלבלות, וזה תמיד קורה בשעות לא-שעות.
התחלתי לראות שוב "איך פגשתי את אימא" ואני בע"ה רוצה לסיים את כל תשע העונות. (למרות שאת הפרק האחרון בסדרה סיימתי לצפות לפני כמה דקות.) "האנטומייה של גריי" תמיד הייתה ותמיד תהיה אהובת ליבי, וגם "עד עצם היום הזה" דווקא די טוב, למרות שאני לא אוהבת את קו העלילה של העונה הזו.
ובמעבר חד מהסדרות בהן אני צופה, כבר תרחתי באושר שהתקבלתי לאוניברסיטת תל אביב, והיום החלטתי סופית (עקב שאלה מחברה טובה) ששם אני הולכת ללמוד. מחר אבא שלי ישלם את המקדמה והכל יופידידו! אני גם רוצה לעשות מבחן אמיר"ם, כדי להשיג פטור. אני יודעת שיהיה בסדר. זה תמיד בסדר.
אמא שלי העירה אותי מוקדם היום, והכריחה אותי ללבוש חצאית אחרי 3.5 חודשים שלא לבשתי אחת כזו. נכון שהנעליים שהיא קנתה לי לפני יובל (בערך) מתאימות יותר עם חצאית, אבל אני עודני דוגלת בגישה שאני יודעת מה הכי טוב בשבילי (ת'כלס נכון) ומחכה ליום בו אני אבין שאני לא באמת יודעת שום דבר.(הגיע כבר, אבל אני עדיין ממתינה לו בשקט.)
ובמעבר חד מכל העדלאידע הזה, השבוע תליתי כביסה ומיררתי בבכי.
למה בכיתי? אלוהים יודע, אני חושבת אולי שאימא שלי שוב עצבה אותי, או שהשירות עצבן אותי או שמקדונלד'ב עצבנו אותי. עכשיו נוחתת עלי ההכרה (יחי השעות המאוחרות, והעייפות) שאני נותנת לדברים האלה לעצבן אותי (היי! כמה זמן חיכיתי להכרה הזאת, תודה באמת שהגעת😑) והחלטתי (אני תמיד מחליטה ולא מיישמת) שדי, הגיע הזמן לפתוח דף חדש. עם עצמי, עם אחרים, עם המשפחה, עםהשירות ולעבור עבודה. הרי כבר החלטתי שאני מתפטרת.
תקראו לזה איך שבא לכם, ישנה שלוש שעות בצהריים, מנסה להבין איך זה שהיא גמורה מעייפות ומאחלת לכם חג שמח, ותחגגו גם בשמי.
אני בעבודה מחר. 😖
נשתמע, לילה טוב
עריכה:
גוף, ראש כואב ומחשבות יקרים לי מאוד.
יש מצב שאחרי יומיים ששינה לא הייתה לי, היא כן תגיע? למרות שבכלל בכלל בכלל(!!!) לא בא לי לצאת לטיול הזה.
אני מצוננת מאוד, ולקחתי שוב שלושה ימי מחלה ממקדונלד'ס. דיברתי עם אחיות שלי אתמול, וביחד החלטנו שאני אעזוב בקרוב אחרי שאני אמצא עבודה אחרת. אחותי סיפרה לי סוד, ואני מתכוונת לשמור עליו.
בגזרת השירות הכל בסדר, חוץ מזה שהגננת אתמול העירה לי שירדה לי המוטיבציה ושאני מחסירה המון (עקב כך שאמרתי לה שאני לא מגיעה היום-אני בבית.) אז אני אראה איך אני ארגיש לקראת הערב, ואני כן אגיע מחר. ואני חייבת לחזור להיות עם מוטיבציה כי הילדים האלה מהממים, ואני רוצה לקדם אותם.
הפלוס הוא שכמות החיוכים שהילדים פיזרו אליי בשהוע (והייתי בשירות רק ארבעה ימים!) הייתה אסטרונומית. היום חיםשנו אותם בגן וצילמתי אותם.(כמובן שמחקתי אח"כ) והם היו כל כך מקסימים!
קניתי שני ספרים חדשים, ואולי מזה צקופה, אני אצליח לכתוב ביקורת בונה על הספר. (ניצב כל הלילות-הרפר לי)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם
