אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

יום מבלבל. אני מודה.
המעבר החד הזה, בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות, מסתיים בשעה שמונה בערב, עם התחלת הטקס - הנפת הדגל אל התורן, לאחר שהיה מורד יום שלם אל חציו.
היום הזה היה לי מאוד אינטנסיבי, כי הייתי גם בשירות, גם בעבודה וכרגע אני בבייביסיטר, מחכה שהילדונת תירדם.

קמתי רגיל, יצאתי מוקדם אל השירות, יצאתי מוקדם מהשירות (זה היה ממש כיף ) ונחתי ישר בעבודה, אל לחץ מטורף שארך שלוש שעות, עם הסגירה. למזלי, לא סגרתי, אז חזרתי  הביתה, התקלחתי ואפילו הספקתי להכין עוגיות שוקו-צ'יפס. תכננתי להכין את העוגיות ממש קטנות, אבל הקמח (התופח יש לציין, בטעות) ששמתי חשב אחרת, אז יצאו לי עוגיות בגודל של בית-קפה.

היום בדרך חזרה באוטובוס, שכחתי את האוזניות, אז לא יצא לי לשמוע שירים של יום הזיכרון, אז כתבתי. פשוט כתבתי.זה מה שיצא-
"את יום הזיכרון של של כיתה ט׳ אני לא אשכח. ישבתי באולם, והתייחדתי עם עשרות אלפי הלוחמים, הלוחמות שנהרגו במלחמות ישראל, ועם האזרחים, הגברים, הנשים והטף שנרצחו בפעולות האיבה רק כי היו יהודים. כי ישבו בבתי-קפה, או יצאו למועדון, הלכו לקולנוע או סתם נסעו באוטובוס.

נ.ב. הם חזרו מוקדם מהרגיל.
הילדונת נרדמה בסביבות עשר ושכחתי שם את כבל ההטענה למחשב שלי. בסה"כ היה בסדר.
עצמאות שמח :) 

אני מותחת את עצמי עד קצה גבול היכולת שלי.

אני מותחת את עצמי עד שאני לא יכולה יותר.

אני מותחת את עצמי כדי להתשלט על פחדים, רגשות עזים ובעיקר מחשבות.

אני מותחת את יכולת הסבלנות, הרגישות, העזרה לזולת והאמפתיה כלפי אנשים עד שאני לא יכולה יותר. ואז אני

מתפוצצת,

צועקת,

רבה,

מקללת,

שונאת,

אוהבת,

מרגישה הקלה,

בוכה. בכי משחרר כזה, של הקלה, של הרגשה טיפה יותר טובה.

בזמן האחרון אני לא שקטה, הגוף שלי כל הזמן דרוך לקראת משהו שאין לי מושג מה, אם בכלל זה קיים.

האחות האחראית חזרה מחופשת לידה, והייתי בסטרס כל-כך לדבר איתה שהיה לי ברור שהיא תשאל מה קרה. כמובן ששלפתי את טיעון של ״אני עייפה.״ אבל זה מה זה לא נכון. בעצם, זה נכון. אני כן עייפה, אבל אני מרגישה שאני עוברת שינוי. מתמודדת עם דברים שלא הכרתי קודם, עם החזרה שלי למקום בו הייתי רבע-עוף/גרם וחצי של סוכר.(ואני מגזימה כדי להעצים את משקל הלידה שלי;), מתמודדת עם החלטות-בין בשירות ובין בעבודה. עם יחס עובד-מעביד, עם סמכות, עם מרות, עם כוחות נפש עצומים ועם שליטה עצמית, אימפולסיביות ושקילת מילים ודיבור.

שליטה עצמית, אימפולסיביות ודיבור שקול הפ שלושה דברים שאני משתדלת להקפיד עליהן ביום יום. למרות שמדי פעם, מרוב עצבים אני נסחפת קצת, אבל אז אני לוקחת נשימה עמוקה, מדברת בשקט (כי אני נוטה להתלהב ולדבר בקול/לצעוק..), מבקשת סליחה, הולכת לשטוף פנים וחוזרת רעננה. למזלי, הדברים האלה קורים רק במקדונלדס, כי בשירות מן הסתם זה מתבטא בדברים אחרים.

כל הדברים האלה מזכירים לי את ההבדל בן אני שלפני שנה, לבין אני של עכשיו. כשהתחלתי את השירות, כמה חודשים לפני שע׳ ילדה את בנה, היא ביקשה ממני ללכת להנהלת ביה״ח לילדים כדי להעביר דף הערכת עובד, עליי ועל בת השירות השנייה.

היא אמרה שאני יכולה להציץ במה שכתוב שם, וכי זה בכלל לא דבר רע. אני חושבת שזה היה הרגע שנדרכתי בו, ופלדתי ממש. לשמחתי, כל הציונים של (חוץ מכמה..) היו מסומנים בספרה חמש, שזה בעצם הכי טוב, אבל אני לא מרגישה ככה.

אני לא מרגישה שאני עושה אתהדברים בכית ובהתלהבות כמו לפני כמה חודשים, אני לא מרגישה שמחה כשאני קמה לשירות, כי אני עייפה רוב הזמן (שזה גם משהו שאני צריכה לבדוק..) ועוד יותר, כשאני מדברת עפ הורים, זה די מבאס שהם אומרים לך שכדאי שתחייכי, כי את נראית יותר מדי מתוחה, ושקועה בעולם שלך.

״התקיעות״, במרכאות, בעולם שלי משמעה ביטוי של הפרעות הקשה והריכוז שלי. זה מזכיר לי שהיום ניסיתי לדבר עם ר׳, אבל אחד האבות ומ׳ ניהלו שיחה ערה, שאוטומטית דרמה לי להתבלבל במילים כיוון שהייתי עסוקה בניסיון להקשיב לשיחה. כשאמרתי את זה לר׳, ״אני שמה לב.״ היא ענתה לי, ואז כשהצלחתי להגיד את המילה, לא הרגשתי צורך להתנצל, וזה היה הדבר הכי מדהים בעולם. כי תמיד שכשאני מדברת עם אחת משתי המזכירות, אני מרגישה צורך עז לפתוח סליחה. ומ׳ תמיד אומרת לי״אין צורך להתנצל.״ ואני מרגישה ממש לא נעים, למרות שבשורה התחתונה-מ׳ צודקת.

דיברנו עוד איזה כמה דקות על דברים שה׳ נותן ולמי הוא מכוון אותם, ואז מ׳ התחילה לבכות, אז ר׳ ״סוג שח״ סילקה אותי מהחדר, הרגיש לי רע בשבילה, אבל שמחתי לראות שהיא בסדר.

כל כך הרבה דברים טובים קרו היום שבכלל שכחתי את ערב יום השואה. אני לא ממש חובבת גדולה של היום הזה, ומספר גדול של שנים גם פחדתי ממנו םחק משתק. בשנתיים האחרונות למדתי איך להתמודד עם הפחד הזה, וכרגע אני נמצאת במצב של גבורה, אני חושבת.

היום הסתכלתי על שתי קבלות חדשות שהגיעו, ועל עוד כמה ילדים, והבנתי שהפ נלחמים על החיים שלהם כמו גדולים, וכמו גיבורים. חלילה, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות (טפוחמסהשוםבצל✋✋✋), המלחמה שלהם כאן ממש לא דומה למה שקרה בשואה, אבל אני לא יכולה להתעלם מדבר אחד-הרצון לחיות, כמיהה לחיים טובים, מאושרים ובריאים. בתוך תוכי אני יודעת שכל פג, פגית יילוד/יילודה במועד רוצים לחיות, אני לא סגורה לגבי עצמי אבל עצם העובדה שאני בעולם הזה כבר מעידה על רצון עז לחיות חיים טובים.(כי גם ככה נלחמתי על חיי כשהייתי קטנה.)

אני חייבת להגיד לכם דבר אחד:אל תשפטו אדם עד שתגיעו למקומו. זה כמו שיש אנשים שלא מבינים את גודל האסון של השואה, אני יודעת שגם יש אנשים שלא מבינים את נושא הפגות. אני לא באה להטיף, אני באה לפרוק. אני לא באה לחנך, אני באה ללמוד ולנסות להבין.

ולפני שאתם קופצים עליי ואומרים לי אוי ואבוי על ההשוואה זו - אני מבקשת מכם דבר אחד:מחר, כשתעמדו בצפירה בת שתי הדקות ותיזכרו ב-6 מיליון היהודים שנרצחו על לא עוול בכפם, תשתדלו להבין שהחים הם דבר שברירי, ושהם יכולים (טפוחמסהשוםבצל) להיקטף בכל יום, בין בפיגוע או בין בתאונה.

אז מחר, כשאתם עומדים ונזכרים, אל תהפכו לדכאוניים ליום אחד. להפך, תקדשו את החיים שלכם ותגידו תודה לניצולים,כי בזכותם ישראל קיימת, בזכות כוחות הנפש ועזות המצח שלהם. אני רוצה שאחרי הצפירה תחייכו, כי זה המהות של העם היהודי, הניצחון הלאומי. ותעשו את זה כי אני יודעת שגם הם רוצים את זה, לא רק אנחנו.

מאחלת לכם (למחר) יום משמעותי, זוכר ואוהב....
ובזמן שאתם תספרו את הדקות עד צאת היום, אני כנראה אמכור ארוחות רויאלים,

או אכין גלידות..😉

תקראו לזה איך שבא לכם.