אני מתחפרת מתחת לשמיכה, כי התקופה הרעה הגיעה שוב.
ידעתי שזה יגיע, כי הבכי הזה היה שוב מסתם תירוצים, פשוט סתם.
אין לי כוח כבר, לעצמי, לעבודה, למשפחה שלי, לאחיות שלי (אחותי התאומה כועסת עליי מלא לאחרונה, ולמרות שהיא הולכת לגלות שביטלתי לה את התכניות ולכעוס עליי, זה ממש לא מזיז לי.[וזה מאוד רע])
אני עייפה תמידית, המוטיבציה שלי מגויסת כרגע לשירות ולעבודה, וזה בסדר שאני רוצה לרבוץ על הספה ולראות טלוויזיה ולא ציפיתי למצוא את עצמי מחכה לתוכחה של אחותי התאומה כדי שאני אבכה שוב., אבל ככה יצא.
אני מנסה לחשוב ולהיות בדעה שהכל בסדר, וזה עוד שנייה נגמר (והנה אני שוב בוכה) אבל זה כ"כ קשה לחשוב על זה, כי זאת שמחה שמהולה בעצב, זה פחד מן הלא נודע, למרות שאני בוודאות יודעת מה הולך להיות אירי שאני אסיים את השירות. קודם הטיסה לארה"ב, ואח"כ תחילת הלימודים. ויש מצב שמזה אני מפחדת? רוב הסיכויים שכן, כי כנראה לא הייתי עושה את כל הטויות האלה.
אני מתה להגיד לאחראית עליי שאני חולה או משהו, אבל אני לא אגיע כי אני בדיכאון או מבואסת ממשהו.. למרות שממש לא בא לי יותר להגיע לשירות, אבל יש עוד חודש וחצי אז..
וקיבלתי את נאום התוכחה שוב, וזה הסתכם בזה שכמעט צרחתי שאני חתיכת אגואיסטית מסריחה, כי אני בוודאות לא הולכת להסיד מזה כלום. שוב.
אני צריכה עוד חופש. ודחוף, סליחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תקראו לזה, איך שבא לכם