אז בואי ניסע לרדוף אחרי השקט...

עם כל יום שעובר, משהו אחר מתחבר.
משהו אחר - מתחדש.
משהו אחר- מתחיל להיות יותר בהיר.

כשהתחלתי את השירות בגן, בדיוק לפני שלושה שבועות, חטפתי הלם.
המעבר החד הזה, מהפגייה, כשבכלל לא הספקתי להיפרד מכולן כמו שצריך החדיר בי שוק מטורף ש(לצערי) עדיין לא נרגע...

רגע? מי? מה? מה הקשר גן עכשיו? מה הקשר עכשיו להתרוצץ כל היום סביב ילדים?
מה הקשר עכשיו להאכיל ולחתל?
מה הקשר עכשיו לעשות איתם תירגולי הליכה וטיפולי פיזיותרפיה?
מה הקשר עכשיו קשר קרוב עם הצוות?
מה הקשר עכשיו ישיבות בימי שלישי בשעה אחת, ובו-זמנית שמירה על ילדים סורים שקמים חצי-שעה אחר תחילתה?
מה הקשר, מה?! 

אני לא יכולה כל-כך להסביר מה הקשר, כי אני עוד לא יודעת בוודאות מה הקשר, אבל אני אמצא את הקשר או שאני אתן לזמן לעשות את שלו ואז בטח ייפול לי האסימון ואני אגלה את הקשר.
היום לדוגמא, היה יום טוב. עבדתי מאוד עם הילדים וכולם נרדמו בצהריים! (זה נדיר שזה קורה) לאחרונה הם התחילו להתעורר מוקדם, אבל.. זה כבר שולי.
 אתמול הייתה לנו מיני-ישיבה של הצוות, שבו העו"ס שאלה אותנו איך לנו מתחילת שנה, הופתעתי שהיא בכלל שואלת אותי, כי אני בסה"כ עוד לא חודש, אני עדיין לא מכירה כל-כך טוב את הילדים, עוד לא למדתי להכיר את העבודה כל-כך טוב, למרות שסדר היום הוא מאוד קבוע ואני יכולה להקריא אותו בע"פ מתוך שינה אם רק יישלו אותי. 
אני מאוד אוהבת את הילדים, אבל הם מתישים אותי. בשעה שלוש ועשרה אני ממש מחכה שיבואו לאסוף אותם לבתים (לא בקטע רע, בקטע של אני יודעת שגם להם נמאס והם רוצים הביתה..) אבל אחרי שהאחרון הולך, אני ישר רוצה שהם יחזרו שוב. זה גם צמוזר (כי אנחנו עדיין בהתחלה) וגם די משחרר לחץ. בפגייה זה לא היה, הקשר הזה, בחוודשים האחרונים שלי היו כ"כ הרבה תינוקות, והיו המון המון תחלופותץ של ילדים, שפשוט לא הספקתי להיקשר.. ופה זה כיף, כי הם בסה"כ עשרה קטקטנים מדהימים שרק רוצים שתשחקי איתם ותעבדי איתם :)

יש לי יום חופשי בשבוע, שבו אני משחררת לחצים וחוזרת לעוד יומיים אינטנסיביים וכיפים ;) ביום הזה אני עובדת במקדונלדס, וזה די נחמד. אני אוהבת משמרות בוקר..

נראה לי שכאן אני אסיים, כי זה מספיק להוציא להיום, למרות שיש לי עוד מלא מה לכתוב.. ;) 

הנה עוד שיר, שהסתבר לי שאני בכלל מכירה אותו, אע"פ שאני מכחישה את זה בכל תוקף.
 

"אני עולה בתל אביב יורד בבנימינה 
את אוהבת לדבר רק מסביב 
בכיכרות טיפה חשוך ואת נוגעת 

יש לי הרבה פחדים סיפרתי רק לך 
אל תגלי להוא שיגלה אותך 
אני צריך כמה סיבות מספיק טובות 
בשביל לאהוב 

בסוף הלילה חוזרים הביתה לילה טוב
איך את יודעת רק להשאיר לי טעם של עוד

ואיך בשעות הקטנות של הלילה 
את באה אלי כמעט בלי כוחות
ואיך שוב ליפול אני למעלה למטה
מנפצים את הקירות 

והרעש של העיר צורח מלמטה 
את מסמסמת נשיקה עם לב גדול 
השארתי לך כל כך הרבה סיבות 
בשביל לאהוב

בסוף הלילה חוזרים הביתה לילה טוב
איך את יודעת רק להשאיר לי טעם של עוד."
(ניב דמירל-השעות הקטנות, 2015)

עריכה:(28/9/16)
היה לי לילה מוזר. ישנתי טוב, אבל הרגשתי שתת-המודע שלי עבד. כשהתעוררתי בפעם הראשונה בחמש וחצי, בדיוק פירסמו את ההודעה על פטירתו של פרס. היום הזה הפך להיות יום אבל לאומי לכל העם, ולשאר העולם. התווכחתי והצגתי דעות פוליטיות במשמרת הבוקר, מעט לפני הפתיחה. זה היה עצוב לדבר עליו בלשון עבר, כי זה פשוט בלתי-נתפס. המשמרת עברה בקלילות, תשע שעות פשוט עפו.. עם מיליון ואחת מחשבות בראש.


נשיאה ה-9 של מדינת ישראל לשעבר, מר שמעון פרס יקר,
תמיד הערצתי אותך, אתה איש יקר ואהוב על כל העם ועל העולם כולו.
תודה על 93 שנים שבהן מדינת ישראל הייתה מפעל חייך, החל בהקמתה, הנחת אבני-היסוד שלה, כהונה במספר לא מבוטל של תפקידי מפתח בצורה הכי טובה שיש, בלי התפלספויות ובלי עשיית רושם מוגזם.
תודה על דיבור רהוט, כנה ואמיתי. על כך שלמדתי (ופה אני בהחלט לא צוחקת) לדבר באופן רהוט בזכות המילים יפות שחודרות עמוק, לא רק ללב, אלא גם נחקקות בנשמה.
תמידהעם צחק איתך על זה שאתה מבוגר, ושהגיע הזמן שתפרוש מהפוליטיקה, אבל גם העם וגם אני יודעים שמדינת-ישראל אמנם תישאר ותמשיך ב"מרוץ" חייך, אבל הפעם זה יהיה בלעדייך וזה יהיה מוזר.
תודה על השנים היפות, פשוט תודה.

והרי לכם, שלושה דברים טובים מאז תחילת שנה :)

למרות שהיה לי יום מתיש בגן, אני מרגישה מסופקת מאי-פעם. הצמידו אותי לקטנה בנדיטית, מקסימה בטירוף אבל לא נשארת במקום אחד לשנייה. היא מתעניינת במשחקים, כשהיא יושבת על הכיסא שלה ואני מעודדת אותה. הגוף שלי מפורק, אני גמורה מעייפות ועדיין כואב לי הגב.
היה כיף איתה :)

באשר לאתמול, הייתי במקדונלדס. רוב האנשים בעבודה לא הבינו מה אני עושה במקדונלדס באחת-עשרה וחצי בבוקר, כי זה בערך הזמן בו אני שומעת בפעם האלף את השיר "ידיים למעלה", אבל בימי רביעי יש לי חופש, כי השנה התקן שלי עומד על 36 שעות במקום 40, מה שאומר שאני מקבלת יום חופש מלא בשבוע, ובתמורה לכך אני עובדת ימי שישי. ימי שישי הם ממש כיפים בגן, חצי-יום. יש קבלת-שבת ובקרוב גם נתחיל לעשות עם הילדים חלות לשבת, אני מחכה לזה ממש.

באשר לגן, אני מאוד מרוצה. אני נהנית שם (יותר מבפגייה, יש לציין) האינטאקציה עם הילדים היא רציפה, ואני מגלה יותר מה אני יודעת-לא יודעת, כל יום אני לומדת משהו חדש, מגלה על הילדים דברים חדשים, מגלה על עצמי דברים חדשים וטובים וב"ה אני די נעולה על מה אני רוצה ללמוד בע"ה בשנה הבאה :)

אמנם זה פוסט קצר, כי אני תמיד לא מצליחה לכתוב את מה שאני חושבת שבקטעים שאני הכי רוצב לכתוב אותם.

ולסיום, אני אפתיע אתכם בשיר ילדים. מצד אחד, אם אני אשמע את השיר הזה עוד פעם אחת, אני אתפוצץ..
מצד שני, לעשות את התנועות של השיר הזה עם הילדים בגן זה ממש כיף,כי יש לי הרגשה שבה אני חוזרת לילדות, לרגע בו לי היו מורים לעשות את התנועות.
ותאמינו לי שאין דבר שגורם לי יותר אושר מלראות עשרה ילדים קטנים מחייכים  כשהשיר הזה מופעל  

"ידיים למעלה, על הראש
על הכתפיים, אחת, שתיים, שלוש.."
 

עריכה:(22:17)

דבר טוב פחות שקרה לי השבוע:

אני מרגישה מרוחקת מהדת. ופעם ראשונה שזה מרגיש לי גם מוזר וגם בסדר בו-זמנית. אני "דתייה מלידה/מבית." שזה די מצחיק להשתמש בצמד המילים האלה שפשוט יותר קל להסביר שנולדתי למשפחה דתית ואני לא מכירה שום אורח-חיים אחר, אני גם לא חושבת שהייתי מסתדרת עם אורח-חיים אחר כי יש משהו מקסים בשבת, משהו טהור ומשפחתי באי-היכולת לגעת בדברים שהם מוקצה.

אנחנו חיים בחברה שמתפתחת מהר בזמן די קצר. היום זה סמארטפונים, טבלאטים, מחשבים דקים, אינסטגרם, פייסבוק וכמובן מלך (לפחות לפי דעתי) הרשתות החברתיות:הוואטסאפ.

שבת מרגיש לי כמו לחזור לימים שכל זה לא היה קיים. עד לפני משהו כמו עשר-אחת עשרה שנים בקירוב, לזמן שבו הילדים היו יוצאים לשחק כדורגל בחצר והבנות היו עושות עוגות בוץ ולא כותבות עד כמה הן שונאות את בית הספר עם צירוף פיצ'ר של כלב בסנאפצא'ט. זמן בו כל זה לא היה מוכר כל כך וגורם לאנשים להיות מכורים.

אני לא באה לשפוט, אני פשוט באה להביא נקודה שמציקה לי לאחרונה, עם כל הקטע הזה שבו אני שומרת שבת, אבל זה קשה לי בטירוף. שבת זה הזמן שלי לחזור לתקופה שבו כל זה לא היה קיים, ואני פשוט לא מרגישה ככה. זה מבאס ומרגיש בסדר בו-זמנית. וזה מאוד מאוד מבלבל.

היום בצהריים, קרה דבר מוזר. נזכרתי בימים ההם, באיזור כיתה ח'.

כיתה ח' הייתה נקודת המפנה בחיים שלי, עברתי שטיפת מוח נוראית על-ידי אחת המורות שלי (שעד היום אני אוהבת אותה מאוד, אבל בימים ההם זה היה כמעט אובססיבי, כל האהבה הזו) אובחנתי עם הפרעות קשב וריכוז, קיבלתי לראשונה את הריטלין והייתי עדה לבריונות לאחת הבנות בכיתה, שאז די הועתקה אליי במהלך ארבע השנים הבאות, עד סוף י"ב.

זה היה יום שני בצהריים, בזמן ההפסקה, לפני שיעור מתמטיקה. אמילי, נאדיה ואלונה (שמות בדויים, כמובן) החליטו שזה יהיה נחמד לנסות לראות מה עובר על כרמל (שוב, שם בדוי) אם הן יסגרו אותה במרווח שבין הלוקרים, ויחכו עד שהמורה תקרא בשם שלה. ככה הן עשו. כרמל באותה התקופה ישבה מאחוריי, וזה הרגיש לי רע שהיא לא במקומה. מאז ומעולם הייתי התלמידה הראשונה שקוראים בשם שלה, שמנודבת לדברים בראש הרשימה (מלבד זה שהתנדבתי כמעט לרוב הדברים) אז אחרי שהיא קראה בשם שלי, כל חצי דקה התסכלתי לראות שכרמל בסדר, שהיא נושמת, למרות שהיה שם שפע מקום והחלון היה לידה אבל הייתה לי מן הרגשה שמשהו לא בסדר.

בסופו של דבר (שהרגיש לי כמו נצח) המורה קראה בשם של כרמל, היא צעקה "פה" מבעד ללוקרים, והמורה הופתעה, ואז היא נהייתה עצבנית בטירוף, ביקשה שנוציא אותה, טענה שאנחנו בריוניות וקראה למחנכת שלנו באותו השנה לשיחה.

כל השבוע שהיה אחרי המקרה היו לכיתה שלנו שיחות על בריונות, על כמה שזה תא טוב, על מה זה גורם לאנשים, על מה זה בריונות בכללי. להגיד את האמת? פחדתי שזה יקרה לי, השתתקתי מפחג והתפללתי שזה לא יגיע אליי, כי מי רוצה להיות עד לבריונות? הרי זה רע. מאד רע.

המורה הזו "זכתה" ללמד את הכיתה שלי בשנתיים שאחרי כיתה ח', היא אהבה כל אחת מאיתנו מאד, אבל בתור כיתה הן היו פשוט בלתי נסבלות, וזאת הייתה הפעם הראשונה ששקלתי לעבור כיתה (בפועל זה לא קרה..) אם כי ידעתי בתוך תוכי שאני יכולה לשרוד את שלוש השנים הבאות בפחות מגע איתן, וזה בפועל גם מה שקרה.

הייתה לנו היום ישבית-צוות של עובדי מקדונלדס. חבורה של ילדים קטנים שמתאספת בסניף, מבהילה עובדים חדשים ונהנית מהחיים. רוני (שוב, שם בדוי) היא שנה מתחתיי, נערה מתוקה עם בעיות די רציניות עם החבר-לא חבר שלה וגם אחת החברות הטובות שלי ביותר בסניף. דיברתי איתה על הידיד שלה, ועל זה שחברה שלי רוצה לשדך לי מישהו (אני חושבת שאני יותר מדי מתלהבת בקשר לזה, אז אני חייבת להנמיך ציפיות אם אני לא רוצה לדפוק הכל..) הקטע הזה היה די שולי, כי בעיקר דיברנו על אוהד (בדוי, והחבר-ידיד שלה) בעצם מדובר במישהו שפגע בה באופן נפשי בצורה די קשה, אבל היא יודעת שאם הם ילזרו הם בטוח מתחתנים בסוף השנה. מקווה מאד שהיא תמצא את מי שיהיה לה טוב איתו. (וגם אני, כי להתמוגג מתמונות של ילדים קטנים ותינוקות זה קצת פאסה.. בייחוד אם אני לא אמא שלהם ו/או לא מכירה אותם אפילו)

אני לא יודעת איך הגעתי בכלל לדבר על זה, ולכתוב את זה אבל הדבר הזה יושב לי על הלב כבר מהצהריים, וכשנרדמתי, גם חשבתי על זה.

זה כנראה הםחד המשתק ההוא, שיפגו בך, שלא תדעי מה לעשות, וכמובן זה הלחץ החברתי והפחד ממה שהחברה תגיד, כי החברה זה חתיכת ביקורת-בונה שלא חובכת על אף אחד, אפילו לא על המצטיינים שבה. אני בן אדם עקשן שדי מסרב ללכת עם הנורמה בהתחלה, אני יודעת שיש בי מחא פאקים ואני פועלת לתקן אותם ונחושה לתקן אותם כדי שיהיה לי טוב, כדי שאני אחיה עם עחמי בראש שקט. הפסיכומטרי הזה הוציא ממני שני דברים מנוגדים לחלוטין, שאני צריכה להתמודד עם שניהם; הטוב והרע; הנורא והאיום אל מול השקט והנוחות; הפחדים, הרצונות והגחמות שלי אל מול מה שאני צריכה לעשות בפועל, ואיך אני צריכה לעשות אותם ועח הדרך לא להישבר ולהתפרק, או ח"ו, לוותר ולהרים ידיים.

ובנימה אופטימית זו, חברה שלי מתחתנת בע"ה בתחילת דצמבר, האירוסין הם באמצע השבוע.

אני חוזרת לעבוד מחר, וזהו.

יהיה בסדר, בטח שיהיה בסדר.

זהו, הפסיכומטרי נגמר. אני יכולה לדומם את המנוע, להרגיע אותו לתקופה מסוימת ולחזור לנהוג, רק על מי מנוחות.

היום התעוררתי בשש, שעה שלא הייתי רגילה בה עד עכשיו (; (סתם, אני רגילה להתעורר בשעה הזו בערך מכיתה א' - עם או בלי שעון מעורר) התלבשתי, התארגנתי (אפילו הספקתי לאכול) ואז יצאתי לאוטובוס. שם פגשתי את כ-ל בנות השנה הראשונה של משרד הביטחון ואת החברה שלי משם. בנסיעה בדרך, אלרי שהחבורה העליזה ירדה והמשכתי לבדי, בשקט, אל תוך מתחם בית החולים הרגשתי קצת מועקה בלתי-מוסברת בבטן (כמו זו שאני מרגישה עכשיו)

מצד אחד, התחלות חדשות זה תמיד כיף, מרענ, נותן שינוי ואווירה טובה. מהצד השני, הפגייה הייתה ועודנה לוקחת מקום בליבי, די גדול, משמעותי מאוד והיה לי קשה לא לעלות במדרגות לעבר הפגייה, אלא להמשיך עוד קצת ברגל ולהגיע למכון להתפתחות הילד.

זה משונה, העניין הזה, וגם קצת מצחיק. מי היה מאמין שאני "אעבור" את כל השלבים האלה בחזרה? אראה ילדים שהם כמוני ולא כמוני, מקסימים, קטנים-גדולים ומרעישין, ועוד איך הם מרעישים :))

היה יום נחמד, כמו שכתבתי למעלה, מלווה בשוק שלי ושל הילדים כאחד אבל חלקם התרגלו אליי די מהר (או שהם אהבו את המצלמה של הפלאפון שלי.. אני באמת צריכה לברר אם זה בסדר..) והיה לי יום מאד כיף ומספק. 

בת דודה שלי הגיעה לבקר אותנו היום, וזה כיף שאנחנו קרובות עכשיו. אחותה הקטנה די עצבנית וכועסת, אבל עוד שנה היא מצטרפת אלינו אז מקווה שהכעס יישכך.

בינתיים, לילה טוב. תהיו טובים.