לא יכולה לעצור את הדמעות, והעניים כבר נפוחות
הלוואי והייתי שם והלוואי היו מזמינים אותי,
ואני גדלתי פה וגדלתי מנודה וכך אשאר.. ותמיד הייתה פנטזיה
שכשניגדל ונתבגר זה ישתנה אבל אני בבית ומרגיש לי הכי לא שייכת והכי לא קשורה
והכי לא רצויה.
יושבת בסלון מנסה להסתיר את ההדמעות, לב כואב פיזית, וכל סטטוס ותמונה עושה רע ובחילה
כי אני לא הוזמנתי, ואני לא מבינה למה בת17 צריכה להרגיש כמו ילדה בגן חובה
ואין למי לבכות כולם רחוקים נורא מרגיש לי שאין מוצא ושאם אני אעלם לא ישימו לב
מרגישה בלתי נראת.
פאק פאק פאק פאק ממש ממש רע חייבת לעוף מהחור הזה!!!
נ.ב - מחפשת ספר שהיה לי כשהייתי קטנה, הוא על אישה בלילה הופכת להיות שועלה, הדבר נראה לי שהכי יעודד אותי בימים האלו זה למצוא אותו.. בבקשה אם מישהו מכיר שיכתוב את שם הספר או שם הסופר או אפילו המאייר , היו לה כפפות לבנות 3> תודה מראש
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
LittleMrs.perfect