מתי, מתי הם יבואו?
עוד יום ועוד יום, רודפת תשוקות ותעסוקה.
תירוצים להשאר בחיים, בדיחה.
למה, למה בעצם אני צריכה תירוצים? למה להמשיך לחפש כשיש פתרון כל כך פשוט.
אני צריכה למות, אני צריכה את השלווה הזו.
ומה זה משנה מה יקרה לאנשים מסביבי.אני אמות זו לא תיהיה דאגתי.. אבל לא יכולה.
אי אפשר. אני לא יכולה לפגוע בהם בלי לפגוע בי.
עד מתי? אני רק רוצה קצת שקט.
אופס, מחקתי את בהבלוג הקודם שלי.. אז, התחלה חדשה.
תשמעו את המוסיקה תוך כדי קריאה..
הוא ישב בחושך וכיבה את הנרות. היא גנבה הצצה דרך חור המנעול שבדלת, היא אף פעם לא ראתה אותו בוכה.
הוא אף פעם לא בכה, הוא שמר בפנים, לא נתן לזה לצאת החוצה, הוא לא רצה שהיא תדע.
הוא כיבה את הנרות אבל זו לא הייתה יום הולדתו, היא לא ידעה שהוא לא יודע.
הוא לא ידע את גילו, הוא לא ידע מתי נולד..אבל היא האמינה למה שאמר לה.
כל שנה בחודש ספטמבר נתנה לו פיסת עוגה ונשיקה ולו ידעה שמה שחושב היה שגנב יומהולדת לאחר.
אז כיבה את הנרות בתפילה להזכר, לדעת.
אז היא הסתכלה בו בחריג, כי לא הבינה למה נופלות דמעותיו בכאבים.
שנה לאחר, נפטר. וכל שנה מאז מגיעה באותו ספטמבר לקברו ושואלת מדוע בכה, כי לא תדע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
LittleMrs.perfect