או אח תאום...
אח שיוכל להגן עליי, שיוכל להסביר לי, שיוכל להציק לי.
במקום זה, אני האחות הגדולה. אני צריכה להגן. אני צריכה להסביר. [ההצקות הן הדדיות ._.]
ואני עכשיו עם דמעות בעיניים, כמו כול פעם שיש לי תחושה כזאת, של מה שהיה יכול להיות אבל לעולם לא יהיה.
אני רוצה אח, ולא עוד אח קטן או אחות קטנה. אני רוצה אח גדול.
אני יודעת, זה לא בסדר. אני יודעת, צריך לשמוח במה שיש.
אבל איך אפשר להיות מרוצה ושמחה עם שתי אחיות קטנות, כשאחת מתנהגת אלייך כמו אל משרתת והשנייה לא שמה עלייך?!
מי צריך אחיות כאלה? :(
אילו רק היה לי אל מי לברוח כשקשה... מישהו שיודע, מישהו שמבין, מישהו שכבר עבר את הכול.
אולי אלה רק ההורמונים שגורמים לי להיות רגשנית אבל אני מרגישה כ"כ בודדה בבית... ועוד יותר בודדה בחוץ...
אני כ"כ מנסה עכשיו שלא לבכות, אבא שלי ישן פה על הכיסא מול המחשב שלו. אני לא רוצה שאף אחד מהם ידע. אני לא רוצה שמישהו ידע שאני בוכה,
בוכה כי אני מרגישה בודדה.
שלא תבינו לא נכון, יש לי את החברים הוירטואלים שלי, והם חברים טובים, אבל אני צריכה מישהו שיחבק אותי ויגיד שהכול יהיה בסדר...
ואין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
