באמצע שיעור פסיכולוגיה אני מקבל סמס לטלפון שאומר "השיעור הקרוב בסטטיסטיקה, 8 ביוני, בוטל". רגע, זה היום, לא?
מבט קצר בשעון, שיט, זה היום.
למה שיט? כי עכשיו כבר אין יותר תירוצים לספק לחבר, עכשיו אני באמת צריך ויכול לתת איתו למצעד.
משום מה הפקקים של תל אביב לא הרתיעו, וחניה יכולתי למצוא יחסית מהר [בתשלום, כמובן], ותוך שעתיים קלילות מצאתי את עצמי עטוף בדגל גאווה שחבר שלי הביא מהבית, צועד במרכז ההמולה שנקראת "מצעד הגאווה התל אביבי 2012".
את האמת? למרות שלא רציתי ללכת כי חשבתי שזה לא משרת את המטרה, דיי נהניתי. בפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי קשור לקהילה. הרגשתי גאה בעצמי, הרגשתי כאילו זו הפעם הראשונה שאני מראה להורים שלי ש,"היי! תראו! זה בסדר!!", הרגשתי שייך. הצבעוניות, הססגוניות, ההמוניות, כל אלה פינו מקום לטובת המטרה של אותו יום.
נכון, המשאית של הFFF [או מה שלעזאזל זה לא היה] לא כל כף שיקפה את המטרות האישיות שלי [אני יכול להגיד רק באופן אישי, כן? אבל מה זה לא נראה לי שלעשות עמוד מזהב על גג משאית תל אביבית במנימום בגדים הוא הצהרתי משו ולא סתם דבילי..], ונכון היה חם, ונכון באיזשהו מקום זה כבר נהיה קצת יותר מדי, אבל בשורה התחתונה? הרגשתי למה צריך מצעד.
אם אני אלך להיסטוריה ואהפוך את הפוסט הזה למשעמם, אני אוכל להתחיל לחפור על כך שלקהילה אף פעם לא היו זכויות ממשיות, ועל כל דבר צריך להלחם, כולל על הזכות הבסיסית להקמת משפחה [שעדיין מקרטעת לה אי שם במסדרונותיה החשונים והנשכחים של הכנסת], אבל זה לא המטרה שלי. ההסטוריה שלי מדברת על יציאה לא פשוטה מהארון, על הורים שניסו לדחוף אותי בחזרה לשם ועדיין לא רוצים שאני אספר לאחותי הקטנה, שמא היא תגלה [ואז אני מת לדעת אם העולם יעמוד על תילו או לא, כמו שהם חושבים..], אני בא מעולם שכל כך הרבה שנים חייתי בשאלות ופחדים, שכבר חשבתי שזה פגם כל כך עמוק, עד שאסור לאפחד לדעת. אבל בסופו של דבר, היום היה היום שלי להתעטף בדגל, להחזיק יד לחבר שלי, ולצעוד ביחד בחום של תל אביב.
היום צעדתי בשבילי, לא בשביל אף אחד אחר.
נתראה בשנה הבאה?
[הזכויות לתמונה: החבר החמוד שלי שצילם אותי היום. מה שרואים: אותי עטוף בדגל גאווה :) מה שלא רואים: אותי מזיע את הנשמה :( ]
אלירן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
TheFallenSun