אני מתכוון לכתוב את הפוסט הזה בלי לעצור. קו מחשבה אחד רצוף. בלי מחיקות, בלי עריכות, בלי מחשבה שנייה על המשפטים, בלי לקרוא את הפוסט בסוף ולתקן. יש הרבה דברים שאני צריך להוציא החוצה. הרבה דברים שאני צריך לשחרר.
התקופה האחרונה הייתה משונה. היא הייתה רוויה בתקריות משונות שהובילו אותי לרגע הזה.
אפשר לחשוב שרצחתי מישהו, אבל זה אפילו לא קרוב. ולפני שמישהו חושב על פרויד - אז לא רצחתי אפחד, אבל אני כן עושה מרתונים של "דקסטר" וזה גרם לכל העניין הזה להיות הרבה יותר נגיש לי בתודעה. הא לך מבחן בפסיכולוגיה חברתית, את העניין של נגישות בזכרון אני כן זוכר, טרה לה לה.
לפני שבועיים פוטרתי מסלקום, אחרי 3 וחצי שנות עבודה שם. אמנם עכשיו כשאני מסתכל על זה במבט לאחור, אני רואה שזה קרה כל כך מהר שלא היה לי זמן להגיב, אבל כשחוויתי את השבוע וחצי האלה לפני הפיטורין, הרגשתי איך כל שניה זזה במחוג הגדול של השעון של החיים שלי [כן, נו, מטאפורות בשעות כאלה לא באות בכל כך קלות].
בכל מקרה, העניין הזה קצת זרק אותי משליטה. זה לא שאני קונטרול-פריק, אבל אני אוהב לדעת שהעתיד הקרוב שלי מתוכנן כמו שצריך ושאני יודע מה יקרה מחר.
ואז זה נפסק.
ופתאום לשלוח קורות חיים, ופתאום לדבר עם אנשים בטלפון ולשכנע אותם כמה אני מתאים לתפקיד שלהם. ופתאום להתאכזב כשמתקשרים אליי ממקומות שאני אפילו לא זוכר שהצעתי את עצמי אליהם (חברות כח אדם טיפשות...).
ועכשיו יש לי שתי הצעות עבודה על הפרק, ששתיהן נשמעות מעולות. אחת מסדרת לי את הלימודים ואחת מסדרת לי את הקריירה ואני תולה כל כך הרבה תקוות בשתיהן, אבל אני נמצא במצב שבו אני יכול להפסיד כל כך הרבה ואני לא יודע אם אני יכול לעמוד בזה.
אני הייתי צריך לעצור שניה ולהנות מהחופש הכפוי הזה שהוצע לי. הייתי צריך לעצור ולקבל את המצב. בכל זאת החלטתי שאני ממשיך הלאה במרץ בלי להסתכל אחורה, ואולי עכשיו זה ההזדמנות של התת מודע שלי לתת לי סטירה ולהגיד לי להרגע ולנתח את מה שקרה בשבועיים האלה מאז שהפסקתי לעבוד.
קשה לי.
מאוד.
אפילו חבר שלי לא יודע כמה קשה לי כי אני משתדל להראות לו את זה כמה שפחות. הוא קורא אותי כמו ספר פתוח אבל אני עדיין מנסה להסתיר כמה דברים. פחות ממנו, יותר ממני. או לכל הפחות, פחות "להסתיר" ויותר "להדחיק".
הייתי רגיל לעבוד 11-12-13 שעות ביום ולהנות מזה. הייתי רגיל לחזור הביתה מותש, אבל עם חיוך. לקבל סיפוק מהעבודה, מהיכולת לבצע שינוי, מהאתגרים שהיו מביאים לי ובכל זאת הייתי עומד בהם. מהקביעות. עכשיו הרבה דברים השתנו ואני לא עומד בקצב שלהם.
פתאום אני קולט שהעובדה ששלחתי את הקו"ח שלי כל כך מהר למקומות, ושאני נמצא בעיצומם של שני תהליכים למקומות עבודה חדשים לא נותן לי להנות ממה שקורה כרגע. וזה מאוחר מדי לשנות את המצב.
אין ספר חוקים שאומר מה לעשות. זה פתאום המון "לבד" שקשה לי להתנהל בו. הימים עוברים יותר מדי מהר ואני לא מרגיש את זה כמו דבר חיובי.
**
פתאום שיחה עם החבר
קצת בכיתי לו בטלפון עכשיו...
נראה לי שהוא לא תכנן שיחה כזאת כשהוא רק התקשר להגיד לילה טוב
אבל הוא אמראת כל הדברים שרציתי לשמוע
אני כל כך אוהב אותו...
אני כל כך אוהב שהוא שם בשבילי תמיד..
אני אצא מחר לרוץ
הייתי יוצא עכשיו אבל אני עצלן מדי
מחר בבוקר - מכון, לרוץ, לנקות את הראש, וככה לפתוח את היום
בצורה הרבה יותר חיובית...
לילה טוב,
אלירן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
TheFallenSun