A Rainbow

אני אלירן. אני בן 22 ואני מנתניה. 

נולדתי כאן בארץ, סיימתי י"ב שנים כאן בבית ספר בנתניה, עם בגרות מלאה ותעודות הצטיינות על הישגים לימודיים וחברתים.

התגייסתי לצבא לשרת כלוחם בחיל התותחנים, משם יצאתי לחובשים וחזרתי לגדוד שלי לשרת בתאג"ד ולהמשיך להיות עם חבריי, הקרביים כבר אמרתי? במסגרת הצבא תפסתי קווים, יצאתי לשטחים, הגנתי על בתים ואזרחים ועליכם, עשיתי מארבים, חזרתי הביתה בסופ"שים מת מעייפות, ועדיין עם רצון לחזור לצבא.

אחרי הצבא יצאתי ל3 חודשים להדריך בני נוער במחנה קיץ יהודי אמריקאי בקאנקלטאון, פנסילבניה. הכרתי אנשים וילדים מדהימים עם זיקה אדירה לישראל. יצאתי כדי לקשר כמה שיותר אנשים לארץ, בתקווה שאולי לאחד [או יותר מאחד] אצליח להפיץ רוח חיים ישראלית ולגרום לו לעלות לארץ בבוא היום. ניסיתי לגרום לארץ ישראל להיות ה-מקום הכי טוב, מתקדם ונאור בעולם.

יצאתי מהארון בגיל 19, לפני כמעט 3 שנים. אה כן, שכחתי להזכיר את העובדה שאני הומו? אופס. כנראה שלכתוב את המילה "קרבי" או "שירות צבאי" יחד עם המילה "הומו" לא הולך במשפט אחד, נכון מר אורי אריאל? אז שירתתי כקרבי ואני הומו. שעשה שירות צבאי מלא. ונלחם בשטח, בחום ובקור, על מנת שאתה תוכל לשבת בכסא המרופד שלך ובמזגן הכל כך נוח. 

אנסטסיה מיכאלי, אורי אריאל, אתם עושים עוול למדינה הזאת. למדינה שצמחתם בה, למדינה שאתם עלק-תורמים לה. הדעות החשוכות שלכם כבר לא יכולות למצוא מקום בשיח הפוליטי היומיומי, אבל שאפו על הנסיון. לא שזה יעבוד לכם, כי הערב מתארגנת הפגנה מול הבר נוער בתל אביב. בר-נוער. אומר לכם משהו? אם אתם לא זוכרים, או מעדיפים לשכוח, תנו לי להזכיר לכם. זה מקום שבו נרצח אדם על היותו הומו. זה מקום שבו נרצחה נערה על כך שבאה עם חבר למקום. מעורר לכם קצת את הזכרון?

אתם יודעים, רציתי להתחיל את הפוסט הזה במילים "חברי כנסת יקרים", והתחרטתי. כי בעיניים שלי אתם לא ראויים להקרא חברי כנסת. הכנסת מייצגת [או לפחות אמורה לייצג] את ציבור ישראל. אתם מייצגים את עצמכם, ואת הדעות שלכם בלבד. צר לי שיש אנשים שעדיין רוצים להקשיב להבלים שיש לכם להגיד.

אתם יכולים להלחם בסטטיסטיקות, לנסות לגייס עוד קצת אנשי-קצה קיצוניים בדעותייהם שיבואו וישימו את הקול שלהם למענכם בקלפי [או שיעשו את המטרה הסתומה שאתם מקדשים, כי זה כבר לא ברור...], אתם יכולים לצאת בהכרזות תלושות על מנת למשוך עוד טיפה כותרות אליכם, אתם יכולים להמשיך ולנסות. 

אנחנו כאן כדי להלחם בכם. 

עומר שקדי קיבץ תמונות של לוחמים ולוחמות בעליי נטייה מינית זהה למין שלהם [אבוי! לוחמים בשירות הסדיר שהם הומואים? אסור להם! אבוי! לוחמות לסביות? חשבתי שמשחררים אחרי הריון בצבא!] וזה אפילו הגיע לעמוד של סטטוסים מצייצים.

חן לנגר ועומרי חיון פרסמו את הסרטון המדהים הזה ביוטיוב שקורא לאנשים לצאת היום ולהפגין. להראות שאנחנו כאן ושאנחנו לא הולכים לשומקום.

לקח לי הרבה זמן להגיע לכתיבת השורות האלה בפוסט. גם הפוסט עצמו לקח הרבה זמן עקב בעיות ניסוח כי אני כל כך התאפקתי לא לרדת לרמה המלוכלכת והפוגענית שלכם. 

אבל אתם יכולים להמשיך. ולמען האמת - אני אפילו רוצה להודות לכם.

תודה, אנסטסיה מיכאלי, אורי אריאל ועוד רבים וחשוכים כמוכם. תודה על זה שאתם נותנים לי את הכוח להמשיך, לצעוד ולצעוק שאני הומו ואני לא הולך לשום מקום.

אל תגידו לי שאני שווה פחות מכל אדם אחר.

אלירן.

רציתי שתדע שלמרות שעמוס לי בצורה הזויה בעבודה, איכשהו אני עדיין מצליח לשלב בין הכל, אמנם עכשיו סוףסוף אני יושב על התחת ויש לי זמן לנשום [והשעה רבע ל11...] אבל אני לא מתלונן :)

רציתי שתדע שמשום מה, טוב לי כרגע. רציתי שתדע שאני הפכתי למאוד אופטימי בזמן האחרון ומשום מה המצעד בשבוע שעבר גרם לי להרגיש הרבה יותר בנוח עם עצמי. אני השלמתי עם עצמי עוד בגיל 14, ועכשיו, 8 שנים אחרי, אני מרגיש כאילו היה את השלב הנוסף הזה, המדרגה הקטנה הזאת, שאף פעם לא היה לי את האומץ לגשת אליה ולעבור אותה.. ועכשיו אחרי המצעד, אני מרגיש שהמכשול הזה מאחוריי ואני לא צריך לדאוג. אבן נגולה מעל ליבי? בהחלט. ואני מרגיש את ההשפעות של זה בכל רגע.

רציתי שתדע שאני מאוהב בחבר שלי, מטורף עליו, מטוגן עליו. [~אזהרת קיטש~] היום היה פשוט עמוס בעבודה, והסתמסנו, והוא שלח לי הודעה שפשוט גרמה לי להפוך לשלולית על הרצפה מרוב שנמסתי.. הייתי צריך לקרוא למנקה כדי שתגרוף את השלולית שהפכה להיות אני, בחזרה לקורס כדי להמשיך ללמד.. רציתי שתדע שבד"כ אני זה שיודע להגיד את המילים הנכונות ואני זה שבד"כ יודע לקרוא את הצד השני, אבל עכשיו אני מרגיש כאילו הוא מרעיף עליי כל כך הרבה יותר וזה מרגיש לי מעולה [אם מישהו עדיין לא הקיא מהשורות האחרונות, מגיעה לו מדליה, באמאשלי]

רציתי שתדע שאני לא מספיק ללמוד בצורה נכונה. יש לי עבודה להגיש למחר בסטטיסטיקה ואני לא מגיש אותה, פשוט כי אני לא מספיק. בעיקר כי התחלתי אותה עכשיו והכוס קפה לא עוזרת לי להתרכז [להלן - כתיבת שורות אלה כדי להתחמק מהעבודה הזו..]

רציתי להגיד שלפעמים גם אם עמוס לי ממש ואני מרגיש חנוק, טוב לי לקחת צעד אחורה, להתנתק, ולחזור בכל המרץ.

רציתי להגיד שבזמן האחרון, אני אוהב לטעות, כי אני לומד מכל טעות שלי.

בלוג שלי, רציתי להגיד תודה. תודה על כך שיש לי אופציה מאוד אנונימית לפרוק את מה שהולך לי בראש ובלב, בלי שאף אחד ידע שזה אני. החיים שלי מאוד פתוחים, וטוב שיש נישה שקטה שכזאת.

אלירן.

[אה, ואנסטסיה מיכאלי - אנחנו עוד ניפגש כשאני אהיה בן 40, ועדיין בין החיים. נראה מה יהיה לך להגיד על זה :)   ]

באמצע שיעור פסיכולוגיה אני מקבל סמס לטלפון שאומר "השיעור הקרוב בסטטיסטיקה, 8 ביוני, בוטל". רגע, זה היום, לא? 

מבט קצר בשעון, שיט, זה היום.

למה שיט? כי עכשיו כבר אין יותר תירוצים לספק לחבר, עכשיו אני באמת צריך ויכול לתת איתו למצעד.

משום מה הפקקים של תל אביב לא הרתיעו, וחניה יכולתי למצוא יחסית מהר [בתשלום, כמובן], ותוך שעתיים קלילות מצאתי את עצמי עטוף בדגל גאווה שחבר שלי הביא מהבית, צועד במרכז ההמולה שנקראת "מצעד הגאווה התל אביבי 2012".

את האמת? למרות שלא רציתי ללכת כי חשבתי שזה לא משרת את המטרה, דיי נהניתי. בפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי קשור לקהילה. הרגשתי גאה בעצמי, הרגשתי כאילו זו הפעם הראשונה שאני מראה להורים שלי ש,"היי! תראו! זה בסדר!!", הרגשתי שייך. הצבעוניות, הססגוניות, ההמוניות, כל אלה פינו מקום לטובת המטרה של אותו יום.

נכון, המשאית של הFFF [או מה שלעזאזל זה לא היה] לא כל כף שיקפה את המטרות האישיות שלי [אני יכול להגיד רק באופן אישי, כן? אבל מה זה לא נראה לי שלעשות עמוד מזהב על גג משאית תל אביבית במנימום בגדים הוא הצהרתי משו ולא סתם דבילי..], ונכון היה חם, ונכון באיזשהו מקום זה כבר נהיה קצת יותר מדי, אבל בשורה התחתונה? הרגשתי למה צריך מצעד.

אם אני אלך להיסטוריה ואהפוך את הפוסט הזה למשעמם, אני אוכל להתחיל לחפור על כך שלקהילה אף פעם לא היו זכויות ממשיות, ועל כל דבר צריך להלחם, כולל על הזכות הבסיסית להקמת משפחה [שעדיין מקרטעת לה אי שם במסדרונותיה החשונים והנשכחים של הכנסת], אבל זה לא המטרה שלי. ההסטוריה שלי מדברת על יציאה לא פשוטה מהארון, על הורים שניסו לדחוף אותי בחזרה לשם ועדיין לא רוצים שאני אספר לאחותי הקטנה, שמא היא תגלה [ואז אני מת לדעת אם העולם יעמוד על תילו או לא, כמו שהם חושבים..], אני בא מעולם שכל כך הרבה שנים חייתי בשאלות ופחדים, שכבר חשבתי שזה פגם כל כך עמוק, עד שאסור לאפחד לדעת. אבל בסופו של דבר, היום היה היום שלי להתעטף בדגל, להחזיק יד לחבר שלי, ולצעוד ביחד בחום של תל אביב. 

היום צעדתי בשבילי, לא בשביל אף אחד אחר.

נתראה בשנה הבאה?

[הזכויות לתמונה: החבר החמוד שלי שצילם אותי היום. מה שרואים: אותי עטוף בדגל גאווה :) מה שלא רואים: אותי מזיע את הנשמה :( ]

אלירן.

אני עדיין לא החלטתי למה אני פתחתי בלוג חדש, כנראה נמאס לי מהקודם [או שאני הייתי היחיד שאשכרה היה לו בלוג בדבר הזה של גוגל..? :X ]..

הקדמות וכאלה? אני אלירן, ואני כרגע מנסה לסדר לעצמי את המחשבות בראש.

מחר מצעד [שאני לא הולך, המוני מדי מה שהולך בת"א >< ], עבודה, לימודים, חבר, דירה, אני עדיין מחפש איפה בין כל זה אני יכול להשחיל שינה, אבל מסתדרים. אה! קפאין :) חברי הטוב ביותר בזמן האחרון.

יש לי כלכך הרבה מה להגיד וכלכך הרבה בלאגן בראש, שנראה לי שאני אדחה את זה לפוסט הבא, שיהיה בשעה יותר סבירה אני מניח

אני טיפוס של בוקר,

חבר לי טיפוס של ערב,

איך מסתדרים?

הוא מעיר אותי :)

לילה טוב!

אלירן.