אז אחרי שבוע מאוד ארוך ומאוד מתסכל בעזה, או לפחות על הגבול חזרתי הביתה.
זה התחיל שבוע שבער שאמרו לנו שהרגו את הרוצח שהם קוראים לו רמטכ"ל ואמרו לנו להכין את הדברים,שעה וחצי אחרי כבר היינו בדרך לעזה.
האוטובוס שלנו הלך לאיבוד אבל בסוף הגענו לבסיס צמוד לעזה, משם התארגנו ויצאנו למארב על הגדר, ממש על הגדר וההוראה הייתה פשוטה "רואים,יורים" שם ביליתי 52 שעות (סופ"ש בים, קצת אחרת ממה שחשבתי אבל עדיין).
סיימנו את המארב בסה"כ 2 אנשים שירינו עליהם, שניהם נפצעו אף אחד לא נהרג.
משם לבסיס וחזרה לשטחי כינוס, כל יום אימונים, כל יום מחכים להכנס וכל יום דוחים אותנו, תסכול אין-סופי..
מדים,קרמי,שכפצ,ווסט,תיקי לאו מלאים, 60 קילו עלינו ואנחנו הולכים, בגשם ובחום בכאב ובצחוק, עם מים - אבל אסור לשתות, עם אוכל - אבל אסור לאכול, עם מוטיבציה - אבל אסור לירות.
כל יום, כל היום, ציוד, הליכות, צבעי פנים, תרגולי תקיפות, תרגולי הגנות, תרגול של ניסיון נואש להשאר בחיים מול אנשים שמחכים שתגיע ומטרתם אחת - להרוג אותך, לא אף אחד אחר,רק אותך.
כל יום הולכים עד לעזה עם מוטיבציה עם רעל להלחם,רעל שמכרסם גם אותנו, וכל יום חוזרים מאוכזבים מזה שהרעל השפיע רק עלינו.
כל לילה חוזרים למקום מניחים ציוד ואז שומעים בכריזה "גשם סגול, כוננות ספיגה".
כולם מסתכלים למעלה, ספק אם לראות את הרקטות עפות עלינו ואת כיפת ברזל מיירטת אותם, ספק על אלוהים בשאלה הכי פשוטה "למה?".
ההסתהות הזאת לא נמשכת שניה שבה כולם משפיקים לעלות על קרמי לתפוס את הנשק ולהתחיל לרוץ לנגמ"שים, לא שהם יצילו את החיים כי פגיעה ישירה תהרוג 12 אנשים במקום, אלא שאם הטיל לא פוגע בדיוק, יש סיכוי להנצל.
רצנו לבפנים, לא חושבים על החיים שלנו, אלא עושים את זה מתוך אוטומט. הפיצוץ שהחריש את אוזני זרק אותי הצידה, הסתכלתי בבהלה וחיפשתי את חב שלי שרץ לידי, מצאתי אותו על הבוץ כמוני רק שהוא לא קם, נבהלתי ורצתי אליו, ראיתי את היד שלו נפוחה ואותו מסתכל עלי במבט מבולבל, שמחתי שזה הנזק.
הרמתי אותו עלי ורצתי לנגמ"ש של התאג"ד, הוא קיבל כוויה מרסיס, אבל הוא בסדר. משם רצתי לנגמ"ש אחר.
שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה , לא יכולים לישון בגלל הציפות, הרעב, הצמא. לא יכולים לישון בגלל הבומים שמעירים אותנו.
לא יכולים להרדם בגלל שאם נרדם, בדיוק אז יבוא הטיל ולא נספיק לברוח.
שמענו מטוסים וכבר התחלנו להבדיל בין הפיצוץ של השיגור של הטילים שלהם (עד כדי כך היינו קרובים ששמענו את זה) בין השיגור של כיפת ברזל, הפיצוץ של היירוט, הפיצוץ של המטוסים של ישראל והפיצוץ של הפגיעה של כל אחד מהם.
הרבה פיצוצים, מעט מחשבה.
יצאנו מהנגמ"ש בזריחה, עלינו על ציוד,צעבנו פנים והלכנו לעזה בתקווה להכנס הגענו לכניסה, ושוב דחייה של 24 שעות. חזרה לאימונים.
אמנם לאזרחים זה היה מבצע, אבל לחייל בשטח, אני הייתי במלחמה.
מחכה למלחמה הבאה שתביא את השלום,כי על שלום משלמים בדם ולא בכסף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: