אני והגורילה שלי

אז אחרי שחזרנו מעזה וסידרנו את כל הבסיס מחדש (ועל הדרך העמסנו ופרקנו כמה מאות נגמשים ומלא מלא ציוד)

חזרנו לשגרה פחות או יותר,היינו אמורים לרדת לשטח לעשות שבוע שטח פתוח ולהתאמן בתור מפקדים ואמנם ככה קרה, חוץ ממני נשארתי בבסיס ללמוד.

ואכן למדתי, כמו שלא למדתי באוניברסיטה או בתיכון, שלחו אותי לתחרות צה"ל והשבוע ניצחתי ברמה הפלוגתית והגדודית והשבוע יש לי את התחרות החטיבתית, כולם מצפים שאנצח, כולם אומרים שיש לי סיכוי טובף בין אם זה החברים בכיתה (סחטיין על הפרגון הם נקרעים בכיפות ואני קורע שערות בראש מעצבים), בין אם זה המפקדים, הקצינים, המ"פ, הקמ"ן וכן גם הסמג"ד. לחץלחץלחץ.

כלכך הרבה לחץ שאפילו ההב אתי את החומר הביתה לשעות המתות בין החברים,לשינה,למשפחה,לעבודת גמר של הקורס מ"כים.

אני מתגעגע אלייך, אני מתגעעג לשעות שהיינו יושבים בבית שלך וצוחקים,בוכים,מתעצבנים,אוכלים,שותים,ישנים ביחד, אני מתגעגע לשטויות שלנו, אני מתגעגע לזה שאת גורמת לי להשמין, אני מתגעגע לזה שאמא שלך גורמת לי להשמין, אני מתגעגע לזה שאת נוהגת (כי זה תמיד מצחיק אותי כמה את עצבנית בכביש), אני מתגעגע לבובת צב שלך שתמיד שאנחנו מדברים אנחנו משחקים איתה סתם ככה כדי להתעסק במשהו, אני מתגעגע לשיחות הארוכות הארוכות שלנו על כלום שבתוך כל מילה המשמעות העמוקה של החברות שלנו.

הקור האפיל עלינו, הוא בא מלמטה מקצות האצבעות שקפאו וזחל למעלה כמו מוות המתקרב ללב שלך,עובר שריר שריר, לא מפספס אף רקמה, קור שאוכל אותך מבפנים, אבל אתה מנסה להשאר איתן כי אתה יודע שעוד מעט יהיה לך חם. יש עלייך רק חולצה ומכנס ואפילו הירח מסתכל עלייך קופא מקור.

ואתה עולה על קרמי, ווסט,תיק לואו,אלונקה, מסתדר את עצמך עם המשקל שללא ספק גורם לך להרגיש כמו צב אבל לא שומר עלייך משום כדור שנורה.

ואתה מתחיל ללכת, אחרי כולם. שומט את הראש למטה, מתכנס בתוך עצמך, נזכר בבית ובאוכל החם ובמיטה הרכה מדמיין אתה ההורים לשך ישנים ושאתה שומר עליהם למרות שאתה יודע שהם ערים לפנייך וילכו לישון הרבה הרבה אחרייך. אז אתה מריםאת הראש כי אתה לא רוצה למות ואתה רואה מסביבך עוד עולם חוץ מהאדמה, אתה רואה אנשים,שמיים, ירח, כוכבים, אתה רואה צמחים,חיות ואתה אפילו מרגיש שאתה נגשר לאבנים שכל הזמן מכאיבות לך בברכיים כשאתה זוחל ואתה זוחל.

ואתה הולך עם הנשק והמשקלים ואת רץ ומתכופף ורוצה לבכות ורוצה לצחוק אבל אתה אפילו לא מצייץ כי זה שווה מוות.

ואתה צובע את הפנים ואתה לא נושם ואתה מגיע לעזה ואתה רוצה להכנס ואתה דרוך ואתה מחכה ומחזירים אותך אחורה, ואתה שבור מהמשקלים ומזה שהמשפחה שלך ואת אלפי משפחות ומיליוני אזרחים לא ישנו טוב בלילה.

ועל מי ומה?! על זה שכמה נשים שסוחבים על עצמם משקל של מדינה לא עומדים בעומס?
על זה שכמה אנשים שיושבים שם גבוה הולכים על כל הקופה ומפסידים? שוב!

אני לא מדבר על ימין ושמאל, אני לא מדבר על שלום ובטח שלא על צדק.

אני מדבר על שקט, לא כי אני מפחד למות, לא כי אני לא מוכן להרוג אם אצטרך כשיגיע הזמן.

אני מדבר על שקט כי פה נכנס המשל של המקלות, שיותר קל לשבור אחד אחד מאשר את כולם יחד, ועוד יותר קל לשבתבצד ולרואת אותם שוברים אחד את השנישאתה על סיגרייה בצד.

כמה עוד נוכל להשמיך לסבול ככה, כאבם של תושבי הדרום ועכשיו של המרכז של הצופן מחיזבאללה והלאה והלאה, כמה עוד לא יוכלו אנשים לישון בלילות? אזרחים, הורים, ילדים.

כמה עוד נשמע נפגעי חרדה ונתייחס באדישות?

כמה עוד נמשיך להרוג אחד את השני כשהפתרון מונח כאן לפנינו?

כל מה שצריך לעשות, בצבא, במדינה וגם בנינו האזרחים זה שניה אחת לעצור ולהקשיב