אני והגורילה שלי

מהתקופות האלה שאתה לא יודע למה אתה בקרבי

מהתקופות האלה שאתה לא מבין למה אתה צריך את כל הבל הזה

מהתקופות שאתה לא מבין למה כולם מנסים לגרום לך להרגיש כמו אפס ולבד ולא באים לעזור לך

מהתקופות האלה שאתה מצטער שאתה לא הכי ג'ובניק שבעולם

מהתקופות האלה שאתה לא מבין איך אתה הולך להיות דוגמה אישית

מהתקופות האלה שהכל הולך על הצד הכי גרוע שיכול להיות

מהתקופות שאתה לא צריך חיבוק אתה צריך הבנה ואמפתיה

מהתקופות שפשוט לא בא לך לחיות

מהתקופות ששהכאב גדול מידי

מהתקופות שאתה רוצה לעזוב וללכת

מהתקופות שאתה מרגיל חזק רק בגלל שאתה מיואש

מהתקופות שהחולשה כלכך גדולה שאתה קורס

מהתקופות שהעומס המנטלי מכל הצדדים עולה עלייך

ואיכשהו, כולם עברו את זה, אבל לאף אחד לא אכפת שאתה במצב הזה כי הם בטוחים שהם מיוחדים הם היחידים שעברו.

אני רץ לעזור לכל מי שצריך, תמיד או לפחות משתדל, למה אף אחד לא משתדל בשבילי?

אני מתחיל לשנוא את הצבא הזה ואת האנשים בו