אני והגורילה שלי

אני עומד על הר גבוה זה 4 בבוקר ושומע את המואזין בכל כוחו מנסה לקרוא לאנשים לבוא להתפלל לבוא ולעשות את הדבר הנכון, 5 פעמיםביום ובכל פעם זה הדבר הכי חשוב שיש.

הוא קם בבוקר והולך לישון מאוחר ובכל יום מתפלל.

אני כמעט ולא מבין מה הוא אומר, אבל יש לי מושג יותר טוב מהשאר מההכירות שלי איתם ועם השפה.

אני עומד על הר גבוה זה 8 בבוקר החום מתחיל לעלות. המואזין קורא לכולם לבוא,אני חושב על היום שהיה והיום שעומד להיות לי, רק 8 בבוקר ואני מבחינתי כבר באמצע היום, הלילה זה הזמן האמיתי שלי, שם אני פועל הכי חזק.

אני מחייך אל ההרים שממולי והם מחייכים אלי חזרה בסלחנות הם רואים ושומעים הכל, הם יודעים מה היה מאז ומתמיד ועוצרים את החוכמה בתוכם.

בכפרים ישנם מחצבים רבים כאלו האדם ששם מנסה להבין ולמצוא את הזכרונות הארוכים של ההרים. והם? הם רק מחייכים.

אני עומד על הר גבוה  זה 12 בצהריים. המואזין קורא לכל לבוא לתפילה החשובה ביותר תפילה שאחריה יהיה הרבה בלאגן, או לפחות ככה מבטיחים לנו. החום כבד ואפילו בלתי נסבל עם הציוד אבל אסור להוריד אותו, יכולים להגיע אנשים רעים ולפגוע בנו, ואסור שיפגעו בנו אחרת מי יגן על האזרחים? אנחנו צריכין להשאר בחיים רק כדי לסייםאת הזמן שירות ולהעביר את האלונקה הלאה כדי שקומץ קטן אחר של אנשים שכלכך מחכים  ליום גיוס שלהם יהיו בעלי הכוח של אלוהים להעניק חיים ולהעניק מוות לכלמי שהם חפצים.

אני עומד על הר גבוה כבר 6 בערב והרוח הקרירה מנשבת בפניי אני חושב על היום שהיה והום שמחכה להיות לי, אני מסתכל על האורות שנדלקים בבתים ואני חושב עליה האם אכלת היום? האם את מרגישה טוב? איך בצבא? איך עם החבר? אני יודע שאת מאושרת איתו, אבל האם איתי היית יותר מאושרת? הרבה זמן הייתי ממש אחראי עלייך ועכשיו אני לא וזה חסר לי. אני יודע שעשיתי יותר רע מטוב ואני רואה את זה עכשיו אם הייתה לי הזדמנות שנייה הייתי עושה אותך אושרת כמו שמגיע לך.

המחשבות נודדות ואני חושב עלייך כן את, את שעושה לי את החיים קשים ואני משום מה לא מוכן לוותר עלייך, את שאני אעשה הנכל בשבילך ואולי זה לא שווה אתזה, את שאני מחזיק את הקשר בנינו ואת כלכך קרה אלי, האם זה בגלל שאת יודעת שככה אני לעד אחשוב?

אני בתחתית ההר כבר 10 בלילה אני מתחיל תרגולות ונותן כמה פקודות לחיילים שלי, בקרוב נסע למואזין הקורא עכשיו מכל המסגדים, יש חשבון לא סגור.

הלילה מתקרב והמחשבות עלייך לא פוסקות מזל שיש לי מה שיסיח את דעתי, המחשבה על כך שבחיים לא תוכלי להודות לי מספיק, כי אני לא מגן על האזרחים אני מגן עליכם.

כבר 4 בבוקר ואני שוב בהר הגבוה, שעתיים שינה במשך כל יום במצב טוב נשמעות קצת אבל המואזין קורה לכולם להתפלל, גם לנו, אולי אלך יום אחד, אולי כך אפסיק לחשוב עלייך

אז אחרי שבוע מאוד ארוך ומאוד מתסכל בעזה, או לפחות על הגבול חזרתי הביתה.

זה התחיל שבוע שבער שאמרו לנו שהרגו את הרוצח שהם קוראים לו רמטכ"ל ואמרו לנו להכין את הדברים,שעה וחצי אחרי כבר היינו בדרך לעזה.

האוטובוס שלנו הלך לאיבוד אבל בסוף הגענו לבסיס צמוד לעזה, משם התארגנו ויצאנו למארב על הגדר, ממש על הגדר וההוראה הייתה פשוטה "רואים,יורים" שם ביליתי 52 שעות (סופ"ש בים, קצת אחרת ממה שחשבתי אבל עדיין).

סיימנו את המארב בסה"כ 2 אנשים שירינו עליהם, שניהם נפצעו אף אחד לא נהרג.

משם לבסיס וחזרה לשטחי כינוס, כל יום אימונים, כל יום מחכים להכנס וכל יום דוחים אותנו, תסכול אין-סופי..

מדים,קרמי,שכפצ,ווסט,תיקי לאו מלאים, 60 קילו עלינו ואנחנו הולכים, בגשם ובחום בכאב ובצחוק, עם מים - אבל אסור לשתות, עם אוכל - אבל אסור לאכול, עם מוטיבציה - אבל אסור לירות.

כל יום, כל היום, ציוד, הליכות, צבעי פנים, תרגולי תקיפות, תרגולי הגנות, תרגול של ניסיון נואש להשאר בחיים מול אנשים שמחכים שתגיע ומטרתם אחת - להרוג אותך, לא אף אחד אחר,רק אותך.

כל יום הולכים עד לעזה עם מוטיבציה עם רעל להלחם,רעל שמכרסם גם אותנו, וכל יום חוזרים מאוכזבים מזה שהרעל השפיע רק עלינו.

כל לילה חוזרים למקום מניחים ציוד ואז שומעים בכריזה "גשם סגול, כוננות ספיגה".

כולם מסתכלים למעלה, ספק אם לראות את הרקטות עפות עלינו ואת כיפת ברזל מיירטת אותם, ספק על אלוהים בשאלה הכי פשוטה "למה?".

ההסתהות הזאת לא נמשכת שניה שבה כולם משפיקים לעלות על קרמי לתפוס את הנשק ולהתחיל לרוץ לנגמ"שים, לא שהם יצילו את החיים כי פגיעה ישירה תהרוג 12 אנשים במקום, אלא שאם הטיל לא פוגע בדיוק, יש סיכוי להנצל.

רצנו לבפנים, לא חושבים על החיים שלנו, אלא עושים את זה מתוך אוטומט. הפיצוץ שהחריש את אוזני זרק אותי הצידה, הסתכלתי בבהלה וחיפשתי את חב שלי שרץ לידי, מצאתי אותו על הבוץ כמוני רק שהוא לא קם, נבהלתי ורצתי אליו, ראיתי את היד שלו נפוחה ואותו מסתכל עלי במבט מבולבל, שמחתי שזה הנזק.

הרמתי אותו עלי ורצתי לנגמ"ש של התאג"ד, הוא קיבל כוויה מרסיס, אבל הוא בסדר. משם רצתי לנגמ"ש אחר.

שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה , לא יכולים לישון בגלל הציפות, הרעב, הצמא. לא יכולים לישון בגלל הבומים שמעירים אותנו.

לא יכולים להרדם בגלל שאם נרדם, בדיוק אז יבוא הטיל ולא נספיק לברוח.

שמענו מטוסים וכבר התחלנו להבדיל בין הפיצוץ של השיגור של הטילים שלהם (עד כדי כך היינו קרובים ששמענו את זה) בין השיגור של כיפת ברזל, הפיצוץ של היירוט, הפיצוץ של המטוסים של ישראל והפיצוץ של הפגיעה של כל אחד מהם.

הרבה פיצוצים, מעט מחשבה.

יצאנו מהנגמ"ש בזריחה, עלינו על ציוד,צעבנו פנים והלכנו לעזה בתקווה להכנס הגענו לכניסה, ושוב דחייה של 24 שעות. חזרה לאימונים.

אמנם לאזרחים זה היה מבצע, אבל לחייל בשטח, אני הייתי במלחמה.

מחכה למלחמה הבאה שתביא את השלום,כי על שלום משלמים בדם ולא בכסף.

ישבתי שם בבר, לבד, במחשבה אחת, אני הולך להוכיח לעצמי, אני אשיג את כל הבנות פה.

המחשבה הייתה לאחר כמה בירות ששתיתי וכנראה הן אלה שגמרו לי לחשוב כך, כי אם לא זה מה יש לגבר באמצע שנות ה20 שלו לחשוב מחשבה ילדותית שכזאת?

הבחורה הראשונה הייתה בסדר, רגילה כזאת, לא היה בה מאפיין מיוחד אבל היא נראתה חמודה, ואני כזכר המכיר את פעולות החיזור החלטתי לעשות כמו אחים בטבע ולקחתי עוד שוט. יש  הצלחתי לתפוס אותה בעין, מבט חתוף קצר והיא שלי, הרמתי בשבילה עוד שוט, והיא צחקה לה עם החברה שלה, שבכלל בהתה בגבר אחר, למזלי היא הלכה לגבר ואני עשיתי תנועה מזמינה, הבחורה באה אלי, מפה לשם הלכנו לצד ביחד, אחרי כמה דקות אני חזרתי לכיסא שלי והיא חזרה הביתה בהליכת הבושה.

הבחורה השניה הייתה שיפור חד, היא באה עם הרבה חברים היה יותר קשה אבל הצלחי ליצור איתה קשר עין, לא עשיתי עליה רושם,זה דיי ברור למה, אני לא נראה משהו והיא לא שתתה מספיק, אז צריך רק לחכות, לאחר כמה כוסות שיה שלא היו מביישות אירים מבוגרים שוב נוצר קשר עין, היא הסתכלה עלי והתחילה למצמץ בשפתיה, דיי מהר זה הפך לדבור עם שפתיים אפילו יותר מהר זה הפך ללצעקות, רק שהן היו במקום אחר.

אני חזרתי לכיסא שלי והיא? היא הייתה צריכה ללכת הביתה אחרי זה.

הבחורה השלישית הייתה הבחורה היפה ביותר שראיתי, כלכך יפה שאפילו אדיפוס היה מתבלבל, או שזה יותר מידי שתייה, היא נכנסה לבד ונראתה עם מצב רוח ברצפה, איפה שהעיניים שלה היו כל הזמן, היא פחדה ליישר מבט, אפילו לברמן. ופתאום בלי שום אזהרה, באמצע לגימה הגונה של הבירה המי-יודע-כמה שלי היא יישרה אלי מבט, אלי ולא אחר, היא ולא מלאך היא ולא שרף, אלא היא בכבודה ובעצמה. כמעט נחנקתי מזה. היא חייכה חיוך של ניצחון ובאה לשבת לידי. היא הציבה בפני אתגר שאף אחת לפניה לא הציבה לי, היא התעניינה בי, ושאלה אותי ורצתה לכבוש אותי, לא בליבה, לא במין, אלא בשכל, שנים שחיכיתי לאתגר הזה, אבל דווקא שאתה הכי לא מוכן לו, ודווקא שההכרה שלך מאיימת ללכת לטייל,היא הגיעה.

דיברנו שעות עליה ועלי, על היקום ועל בעלי החיים, על אלוהים ועל שתייה, על יינג ויאנג.

בסוף הערב נישקתי אותה והיא נישקה אותי חזרה, היא הלכה הביתה בתחושת ניצחון ואני הלכתי את הליכת הבושה לעבר מונית שתיקח אותי הביתה שלא בדיוק זכרתי איפה הוא, אני הצלחתי במשימה שלי, כבשתי את כל מי שהיה בבר, חוץ מאיזה בחור אחד שהסתכל עלי במראה, אותו אף פעם לא אצליח לכבוש או להבין