אני והגורילה שלי

הרבה זמן לא עדכנתי ובזה אני מאשים את הצבא ואת התאונת דרכים הלא מוסברת.

לפני 3 שבועות נפצע נער בן 20 בצומת מסובים בינוני-קשה, זה אני מסתבר. לא הייתה קטיעה (ככה אומרים שזה בינוני) ולא היה זעזוע מוח.

אבל כן היה שוק, ולמען האמת איבוד הכרה או זכרון, כי כן תפקדתי אני פשוט לא זוכר כלום.

נסעתי ליהוד באופניים עברתי בצומת מסובים פניתי שמאלה ליהוד והגת ש"גנבה אדום"  פגעה בי, ריסקה לי את הרגל, שברה לי 6 צלעות של צד שמאל ריסקה לי את הטחול וחור בריאה, וזה עוד בלי כל החתכים למיניהם והצלקות שיהיו לי בגוף.

אני לא זוכר מה היה אבל אמרו לי שהשתוללתי באמבולנס, אני רק זוכר שקמתי במיון שגיבסו אותי (אחותי אמרה לי שהייתי נראה זוועה אבל זה דיי הגיוני)

הייתי שבוע במחלקת טראומה מחובר למיליון חוטים ומורפיום ובלי סוף משכחים אחרים בנוסף וראו שאני מתחיל להחלים ושלחו אותי לאורטופדיחה, שם היה סיוט שנאתי את המקום והאורטופדים הם עם נורא ומתנשא (זה בא מכאב אני בטוח שאיפהו בפנים יש להם לב אם הם לא שמו אותו במחלקה הכירורגית) לא הצלחתי לישון בלילות,ל הצלחתי לנשום כמעט בגלל הצלעות והחור בריאה.

עברתי ניתוח ויום אחרי שלחו אותי הביתה, אתמול שוב נסעתי למיון כי הגאונים לא הוציאו לי את הסיכות שהזדהמו לי ועכשיו בטוח יהיו לי צלקות וסיכוי של 15% שלא אצליח ללכת יותר ואצטרך קביים כל החיים (כיף הא?)

מעניין מה הגורל\אלוהים\העולם\הקארמה ניסו ללמד אותי פה שהייתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון

עכשיו כשאני בבית אוכל לכתוב יותר בטח יהיו כמה פוסטים של התפרקות לא נורמאלית שאני לא יכול יותר אבל נקווה שלא הרבה ויילך חלק

אני עומד על הר גבוה זה 4 בבוקר ושומע את המואזין בכל כוחו מנסה לקרוא לאנשים לבוא להתפלל לבוא ולעשות את הדבר הנכון, 5 פעמיםביום ובכל פעם זה הדבר הכי חשוב שיש.

הוא קם בבוקר והולך לישון מאוחר ובכל יום מתפלל.

אני כמעט ולא מבין מה הוא אומר, אבל יש לי מושג יותר טוב מהשאר מההכירות שלי איתם ועם השפה.

אני עומד על הר גבוה זה 8 בבוקר החום מתחיל לעלות. המואזין קורא לכולם לבוא,אני חושב על היום שהיה והיום שעומד להיות לי, רק 8 בבוקר ואני מבחינתי כבר באמצע היום, הלילה זה הזמן האמיתי שלי, שם אני פועל הכי חזק.

אני מחייך אל ההרים שממולי והם מחייכים אלי חזרה בסלחנות הם רואים ושומעים הכל, הם יודעים מה היה מאז ומתמיד ועוצרים את החוכמה בתוכם.

בכפרים ישנם מחצבים רבים כאלו האדם ששם מנסה להבין ולמצוא את הזכרונות הארוכים של ההרים. והם? הם רק מחייכים.

אני עומד על הר גבוה  זה 12 בצהריים. המואזין קורא לכל לבוא לתפילה החשובה ביותר תפילה שאחריה יהיה הרבה בלאגן, או לפחות ככה מבטיחים לנו. החום כבד ואפילו בלתי נסבל עם הציוד אבל אסור להוריד אותו, יכולים להגיע אנשים רעים ולפגוע בנו, ואסור שיפגעו בנו אחרת מי יגן על האזרחים? אנחנו צריכין להשאר בחיים רק כדי לסייםאת הזמן שירות ולהעביר את האלונקה הלאה כדי שקומץ קטן אחר של אנשים שכלכך מחכים  ליום גיוס שלהם יהיו בעלי הכוח של אלוהים להעניק חיים ולהעניק מוות לכלמי שהם חפצים.

אני עומד על הר גבוה כבר 6 בערב והרוח הקרירה מנשבת בפניי אני חושב על היום שהיה והום שמחכה להיות לי, אני מסתכל על האורות שנדלקים בבתים ואני חושב עליה האם אכלת היום? האם את מרגישה טוב? איך בצבא? איך עם החבר? אני יודע שאת מאושרת איתו, אבל האם איתי היית יותר מאושרת? הרבה זמן הייתי ממש אחראי עלייך ועכשיו אני לא וזה חסר לי. אני יודע שעשיתי יותר רע מטוב ואני רואה את זה עכשיו אם הייתה לי הזדמנות שנייה הייתי עושה אותך אושרת כמו שמגיע לך.

המחשבות נודדות ואני חושב עלייך כן את, את שעושה לי את החיים קשים ואני משום מה לא מוכן לוותר עלייך, את שאני אעשה הנכל בשבילך ואולי זה לא שווה אתזה, את שאני מחזיק את הקשר בנינו ואת כלכך קרה אלי, האם זה בגלל שאת יודעת שככה אני לעד אחשוב?

אני בתחתית ההר כבר 10 בלילה אני מתחיל תרגולות ונותן כמה פקודות לחיילים שלי, בקרוב נסע למואזין הקורא עכשיו מכל המסגדים, יש חשבון לא סגור.

הלילה מתקרב והמחשבות עלייך לא פוסקות מזל שיש לי מה שיסיח את דעתי, המחשבה על כך שבחיים לא תוכלי להודות לי מספיק, כי אני לא מגן על האזרחים אני מגן עליכם.

כבר 4 בבוקר ואני שוב בהר הגבוה, שעתיים שינה במשך כל יום במצב טוב נשמעות קצת אבל המואזין קורה לכולם להתפלל, גם לנו, אולי אלך יום אחד, אולי כך אפסיק לחשוב עלייך

ישבתי שם בבר, לבד, במחשבה אחת, אני הולך להוכיח לעצמי, אני אשיג את כל הבנות פה.

המחשבה הייתה לאחר כמה בירות ששתיתי וכנראה הן אלה שגמרו לי לחשוב כך, כי אם לא זה מה יש לגבר באמצע שנות ה20 שלו לחשוב מחשבה ילדותית שכזאת?

הבחורה הראשונה הייתה בסדר, רגילה כזאת, לא היה בה מאפיין מיוחד אבל היא נראתה חמודה, ואני כזכר המכיר את פעולות החיזור החלטתי לעשות כמו אחים בטבע ולקחתי עוד שוט. יש  הצלחתי לתפוס אותה בעין, מבט חתוף קצר והיא שלי, הרמתי בשבילה עוד שוט, והיא צחקה לה עם החברה שלה, שבכלל בהתה בגבר אחר, למזלי היא הלכה לגבר ואני עשיתי תנועה מזמינה, הבחורה באה אלי, מפה לשם הלכנו לצד ביחד, אחרי כמה דקות אני חזרתי לכיסא שלי והיא חזרה הביתה בהליכת הבושה.

הבחורה השניה הייתה שיפור חד, היא באה עם הרבה חברים היה יותר קשה אבל הצלחי ליצור איתה קשר עין, לא עשיתי עליה רושם,זה דיי ברור למה, אני לא נראה משהו והיא לא שתתה מספיק, אז צריך רק לחכות, לאחר כמה כוסות שיה שלא היו מביישות אירים מבוגרים שוב נוצר קשר עין, היא הסתכלה עלי והתחילה למצמץ בשפתיה, דיי מהר זה הפך לדבור עם שפתיים אפילו יותר מהר זה הפך ללצעקות, רק שהן היו במקום אחר.

אני חזרתי לכיסא שלי והיא? היא הייתה צריכה ללכת הביתה אחרי זה.

הבחורה השלישית הייתה הבחורה היפה ביותר שראיתי, כלכך יפה שאפילו אדיפוס היה מתבלבל, או שזה יותר מידי שתייה, היא נכנסה לבד ונראתה עם מצב רוח ברצפה, איפה שהעיניים שלה היו כל הזמן, היא פחדה ליישר מבט, אפילו לברמן. ופתאום בלי שום אזהרה, באמצע לגימה הגונה של הבירה המי-יודע-כמה שלי היא יישרה אלי מבט, אלי ולא אחר, היא ולא מלאך היא ולא שרף, אלא היא בכבודה ובעצמה. כמעט נחנקתי מזה. היא חייכה חיוך של ניצחון ובאה לשבת לידי. היא הציבה בפני אתגר שאף אחת לפניה לא הציבה לי, היא התעניינה בי, ושאלה אותי ורצתה לכבוש אותי, לא בליבה, לא במין, אלא בשכל, שנים שחיכיתי לאתגר הזה, אבל דווקא שאתה הכי לא מוכן לו, ודווקא שההכרה שלך מאיימת ללכת לטייל,היא הגיעה.

דיברנו שעות עליה ועלי, על היקום ועל בעלי החיים, על אלוהים ועל שתייה, על יינג ויאנג.

בסוף הערב נישקתי אותה והיא נישקה אותי חזרה, היא הלכה הביתה בתחושת ניצחון ואני הלכתי את הליכת הבושה לעבר מונית שתיקח אותי הביתה שלא בדיוק זכרתי איפה הוא, אני הצלחתי במשימה שלי, כבשתי את כל מי שהיה בבר, חוץ מאיזה בחור אחד שהסתכל עלי במראה, אותו אף פעם לא אצליח לכבוש או להבין