אני והגורילה שלי

ישבתי שם בבר, לבד, במחשבה אחת, אני הולך להוכיח לעצמי, אני אשיג את כל הבנות פה.

המחשבה הייתה לאחר כמה בירות ששתיתי וכנראה הן אלה שגמרו לי לחשוב כך, כי אם לא זה מה יש לגבר באמצע שנות ה20 שלו לחשוב מחשבה ילדותית שכזאת?

הבחורה הראשונה הייתה בסדר, רגילה כזאת, לא היה בה מאפיין מיוחד אבל היא נראתה חמודה, ואני כזכר המכיר את פעולות החיזור החלטתי לעשות כמו אחים בטבע ולקחתי עוד שוט. יש  הצלחתי לתפוס אותה בעין, מבט חתוף קצר והיא שלי, הרמתי בשבילה עוד שוט, והיא צחקה לה עם החברה שלה, שבכלל בהתה בגבר אחר, למזלי היא הלכה לגבר ואני עשיתי תנועה מזמינה, הבחורה באה אלי, מפה לשם הלכנו לצד ביחד, אחרי כמה דקות אני חזרתי לכיסא שלי והיא חזרה הביתה בהליכת הבושה.

הבחורה השניה הייתה שיפור חד, היא באה עם הרבה חברים היה יותר קשה אבל הצלחי ליצור איתה קשר עין, לא עשיתי עליה רושם,זה דיי ברור למה, אני לא נראה משהו והיא לא שתתה מספיק, אז צריך רק לחכות, לאחר כמה כוסות שיה שלא היו מביישות אירים מבוגרים שוב נוצר קשר עין, היא הסתכלה עלי והתחילה למצמץ בשפתיה, דיי מהר זה הפך לדבור עם שפתיים אפילו יותר מהר זה הפך ללצעקות, רק שהן היו במקום אחר.

אני חזרתי לכיסא שלי והיא? היא הייתה צריכה ללכת הביתה אחרי זה.

הבחורה השלישית הייתה הבחורה היפה ביותר שראיתי, כלכך יפה שאפילו אדיפוס היה מתבלבל, או שזה יותר מידי שתייה, היא נכנסה לבד ונראתה עם מצב רוח ברצפה, איפה שהעיניים שלה היו כל הזמן, היא פחדה ליישר מבט, אפילו לברמן. ופתאום בלי שום אזהרה, באמצע לגימה הגונה של הבירה המי-יודע-כמה שלי היא יישרה אלי מבט, אלי ולא אחר, היא ולא מלאך היא ולא שרף, אלא היא בכבודה ובעצמה. כמעט נחנקתי מזה. היא חייכה חיוך של ניצחון ובאה לשבת לידי. היא הציבה בפני אתגר שאף אחת לפניה לא הציבה לי, היא התעניינה בי, ושאלה אותי ורצתה לכבוש אותי, לא בליבה, לא במין, אלא בשכל, שנים שחיכיתי לאתגר הזה, אבל דווקא שאתה הכי לא מוכן לו, ודווקא שההכרה שלך מאיימת ללכת לטייל,היא הגיעה.

דיברנו שעות עליה ועלי, על היקום ועל בעלי החיים, על אלוהים ועל שתייה, על יינג ויאנג.

בסוף הערב נישקתי אותה והיא נישקה אותי חזרה, היא הלכה הביתה בתחושת ניצחון ואני הלכתי את הליכת הבושה לעבר מונית שתיקח אותי הביתה שלא בדיוק זכרתי איפה הוא, אני הצלחתי במשימה שלי, כבשתי את כל מי שהיה בבר, חוץ מאיזה בחור אחד שהסתכל עלי במראה, אותו אף פעם לא אצליח לכבוש או להבין

אז עוד אחד התאבד מהחטיבה שלי, זה כבר נהיה דבר יום יומי כמעט, הוא השני בחצי השנה האחרונה.

הראשון התאבד כי חברה שלו נפרדה ממנו, הוא היה מהמחזור שלי חדר לידי.

וזה שעכשיו? אין לי מושג, אני רק יוצא שהוא נולד כמוני ב93' והתגייס מאוחר יחסית במרץ 2012.

עדיין לא משקיט את המוח לגמרי

התאבדות חיילים

הצבא זאת מערכת גדולה שברגע שנכנסים אליה אתה עובר מימד זמנים שונים אוכל שונה הכל שונה, לא פחות טוב או יותר טוב, פשוט שונה, ומי שמחוץ לצבא גם אם הוא הרגע סיים צבא, או גם אם הוא בחיל אחר בתוך הצבא לא יכול להבין את זה, כי ככה הצבא עובד, ואז מי שמחוץ לצבא לא מבין את מי שבפנים, יש תסכול מטורף אז עושים את הדבר הכי קל שיש.

הרי יש נשק, יש תחמושת ויש שעות של לבד לגמרי בשמירה, וכל מי שהיה בשמירה הרבה שעות יודע שאחרי שהפלאפון נמאס יש מחשבות ואחרי שהמחשבות נמאסות יש הסתובבות במקום ואחרי זה? מתחילים לחשוב על המוות כי זה נושא שאף פעםל א נמאס לחשוב עליו, אז מחליטים לחוות אותו.

מצטער על הפריקה היא עומדת להיות חופרת, אבל בגלל שף אחד לא באמת יקרא את זה אז זה בסדר:

חלק ראשון

אהבתי אותך מאוד היית בשבילי הכל גם אחרי שזרקת אותי מהחיים שלך שהייתי בשלב הכי קשה של החיים שלי אהבתי אותך, אבל עכשיו כבר לא, עוברים ימים שלמים בלי שאני חושב עלייך וכמעט כבר שבועות, אני מתגעגע לחברה שלך ולאוזן הקשבת שלך, מתגעגע למזל ההזוי שתמיד היה לנוולכל הדברים המצחיקים והמסוכנים שהיינו עושים, אבל זה שייך לעבר, ואת הכל אני זוכר לטובה, ואת הרע? את הרע אני אזכור גם אם לא ארצה.

חסר לי להיות חלק מהחיים שלך, ואני מתגעגע לעיניים עם המבט החודר והאוהב שנעלמו מחיי מזמן והפכו למפחדות ומעריצות, אך זהו גורלנו וכך עלינו להמשיך את החיים מחרטה לחרטה.

חלק שני

פתאום נעלמת, הלכת והשארת את הדלת פתוחה רק כדי להשאיר תקווה שעוד תחזרי, אבל את כנראה לא תחזרי, למרות האהבה ולמרות חוסר המריבות למרות ההבנה והרצון הטוב, לא היה שום דבר שלילי ואולי זה מה שהרס לנו, את הטעות שעשיתי אז אני משלם עליה היום ושילמתי עליה גם אתמול ואשלם מחר ומחרתיים, כי על טעויות משלמים, אבל חיים שלמים של סבל? זה לא מוגזם? או שאני סתם בכיין?

חלק שלישי

את תמדי שם בשבילי,בשביל הכל, או לפחות חשבתי עעה, כן עלייך אני כותב הכי קצת אבל אני מקווה שתביני שזה אלייך, תמיד שאור הזרקורים פונה אלייך את שוכחת ממני, אז את אוהבת אותי? או שאת נהנת שהאור שקורן עלי פונה אלייך ואז נוח לך להעלים אותי בצל שלך, בעוד אני לוקח אותי איתי לצידי מראה לכולם שאני שם אותך באור כדי שידעו ויבינו, הלוואי וזה היה הדדי.

חלק אחרון

אני בן אדם חברותי, באמת שכן, אני מתחבר לאנשים מהר, אני יודע לפתח שיחות מעניינות וגם להקשיב שצריך, אז למה לעזעזל אני לא מסתדר עם האנים האלה?! למה עם האנשים הכי חשובים אני לא מצליח להתסדר? למה תמיד בדברים הגדולים אני נכשל? עוד טסט, עוד מבחן, עוד בגרות, עוד מטווח, עוד חברות.

למה הכל הולך לי על צד שמאל?

אז כן, שאלתי אנשים מביני עניין ואמרו לי שהם לא יודעים, אז שלחו אותי לפסיכולוגים שאמרו לי שאני לא בן אדם שפוי לגמרי וזה כבר ידוע, אבל זה לא הופך אותי לבן אדם פחות טוב או סוציומט.

אז שלחו אותי לבקש עזרה מאנשים שיש להם דיבור עם אלוהים וכולם אמרו לי שאני משנה עולמות וזה גורלי ועל כל דבר קטן אצטרך להלחם מלחמות עולם אבל בשנות ה20 שלי אצליח למצוא את מקומי בעולם.

ומה עם מקומי בבית קברות? אולי אני גם צריך להתאבד, להצטרף לטרנד, סוף סוף להיות אחד מהחבר'ה בצבא, גם אני להתאבד.

למה להלחם על כל דבר קטן מלחמת עולם? בגלל שאני משנה עולמות? בגלל שנאי חות מכולם? למה דנו אותי לגורל כה אכזרי?