אני והגורילה שלי

פתום אתה מגלה דברים

נסיכת הקרח שלך, בובת החרסינה שלך, הבחורה שאותה רצית כלכך שתהיה שלך ולהבין אותה פתאום היא לא שם, פתאום היא לא בובה והיא לא שלך והיא מאושרת. ופתאום זה לא מפריע לך.

הטעות לא הייתה שהתאהבת בי והטעות שלי לא הייתה להפרד ממך, הטעות שלך הייתה שרצית שאהיה שלך והטעות שלי הייתה שרציתי להשאר שלי.

בסופה המטורפת הזאת שבאה אלינו לא כזה לטובה, שאתה נמצא בשטח עם חיילים ב2 מעלות מקסימום ומתפלל לגשם רק כדי שיהיה פחות קר, בימים אלו שבהם אתה לא יכול להיות יותר רטוב או יותר קר, ואתה עם החיילים שלך מולם אתה משחק אותה גבר, לוחם אמיץ, לובש רק את המדים ועם שרוולים למעלה, פלי מעילים בלי פליזים בלי חולצות מתחת, והם? הם חושבים שאתה גיבור, יכול להתמודד עם הכל, לוחם ללא חת, אבל מה שהם לא יודעים זה שאתה עושה את זה כי אין לך מה להפסיד, לא אכפת לך מה יקרה לך כי אתה יודע שהסוף שלך קרוב, טבעי, ואם לא אז אתה תגרום לו להיות יותר מהר, כמה שיותר מהר.

אתה יודע שלא יזכרו אותך לטובה, שאף אחד לא יבוא לשם ויגיד משהו טוב, אבל לך? לא אכפת כי אתה תהיה מת.

וכשתגי למעלה כולם יהיו מאוכזבים ממך, אבל לך לא אכפת כי אתה מת ואין משהו שיכול להתשנות.

חוץ ממה שעשית פה, למטה, יש קטע כזה שכל מי שנהרג תמיד היה חברתי ועזר לאחרים וחכם ויפה וצנוע וכל זה, אז אני לא, הייתי זבל של בן אדם וככה נשארתי, לא מגיע להיות פה ולא מגיע לי לחיות פה, אנשים נפגעים ממני כל הזמן, למרות שאני מנסה שלא, אז למה הם נפגעים ממני? כי אני משתדל כלכך שלא לפגוע בהם ואז מכל דבר קטן עושים כאלו שואה, צריך לדעת לזרוק זין? כן כנראה, אבל מה זה משנה הם ככה לא יבינו אותך, אף אחד לא מבין אותך אי אפשר, אתה מתוסבך סביב עצמך ואף אחד לא רוצה ואין לו כוח אלייך.

ואת, כן את, הרסת לי את החיים ואת נהנהת מזה ואת ממשיכה לחפש איפה ואיך עוד לפגוע בי איפה להראות לי כנראה אני בן אדם רע ואיך להתאכזר אלי, אבל בכל זאת אני לא מסוגל להעיף אותך מהחיים שלי, אני לא יודע למה, הנה, זאת הטעות שלי, שאני לא נותן לעצמי להיות מאושר.

למה את נהנת מלפגוע בי? כמה אנשים פגעו בך וסלחת? כמה אנשים מותתו לך את העולם סביבך ואני הייתי שם לתפוס אותו ואת בתמורה? מנסה להפיל אותי.

למה? איך הגעתם ללפגוע בי? החברים הכי טובים שלי, האנשים שחשבתי שאכפת להם ממני, אבל רק הורסים והולכים, למה אני בן אדם כלכך רע? אני לא עושה מעשים רעים יותר מאחרים, לא בחומרה ולא בכמות.

ואם מעשים רעים לא הופכים אותי לבן אדם רע, אז למה אני בן אדם רע?

אני עומד על הר גבוה זה 4 בבוקר ושומע את המואזין בכל כוחו מנסה לקרוא לאנשים לבוא להתפלל לבוא ולעשות את הדבר הנכון, 5 פעמיםביום ובכל פעם זה הדבר הכי חשוב שיש.

הוא קם בבוקר והולך לישון מאוחר ובכל יום מתפלל.

אני כמעט ולא מבין מה הוא אומר, אבל יש לי מושג יותר טוב מהשאר מההכירות שלי איתם ועם השפה.

אני עומד על הר גבוה זה 8 בבוקר החום מתחיל לעלות. המואזין קורא לכולם לבוא,אני חושב על היום שהיה והיום שעומד להיות לי, רק 8 בבוקר ואני מבחינתי כבר באמצע היום, הלילה זה הזמן האמיתי שלי, שם אני פועל הכי חזק.

אני מחייך אל ההרים שממולי והם מחייכים אלי חזרה בסלחנות הם רואים ושומעים הכל, הם יודעים מה היה מאז ומתמיד ועוצרים את החוכמה בתוכם.

בכפרים ישנם מחצבים רבים כאלו האדם ששם מנסה להבין ולמצוא את הזכרונות הארוכים של ההרים. והם? הם רק מחייכים.

אני עומד על הר גבוה  זה 12 בצהריים. המואזין קורא לכל לבוא לתפילה החשובה ביותר תפילה שאחריה יהיה הרבה בלאגן, או לפחות ככה מבטיחים לנו. החום כבד ואפילו בלתי נסבל עם הציוד אבל אסור להוריד אותו, יכולים להגיע אנשים רעים ולפגוע בנו, ואסור שיפגעו בנו אחרת מי יגן על האזרחים? אנחנו צריכין להשאר בחיים רק כדי לסייםאת הזמן שירות ולהעביר את האלונקה הלאה כדי שקומץ קטן אחר של אנשים שכלכך מחכים  ליום גיוס שלהם יהיו בעלי הכוח של אלוהים להעניק חיים ולהעניק מוות לכלמי שהם חפצים.

אני עומד על הר גבוה כבר 6 בערב והרוח הקרירה מנשבת בפניי אני חושב על היום שהיה והום שמחכה להיות לי, אני מסתכל על האורות שנדלקים בבתים ואני חושב עליה האם אכלת היום? האם את מרגישה טוב? איך בצבא? איך עם החבר? אני יודע שאת מאושרת איתו, אבל האם איתי היית יותר מאושרת? הרבה זמן הייתי ממש אחראי עלייך ועכשיו אני לא וזה חסר לי. אני יודע שעשיתי יותר רע מטוב ואני רואה את זה עכשיו אם הייתה לי הזדמנות שנייה הייתי עושה אותך אושרת כמו שמגיע לך.

המחשבות נודדות ואני חושב עלייך כן את, את שעושה לי את החיים קשים ואני משום מה לא מוכן לוותר עלייך, את שאני אעשה הנכל בשבילך ואולי זה לא שווה אתזה, את שאני מחזיק את הקשר בנינו ואת כלכך קרה אלי, האם זה בגלל שאת יודעת שככה אני לעד אחשוב?

אני בתחתית ההר כבר 10 בלילה אני מתחיל תרגולות ונותן כמה פקודות לחיילים שלי, בקרוב נסע למואזין הקורא עכשיו מכל המסגדים, יש חשבון לא סגור.

הלילה מתקרב והמחשבות עלייך לא פוסקות מזל שיש לי מה שיסיח את דעתי, המחשבה על כך שבחיים לא תוכלי להודות לי מספיק, כי אני לא מגן על האזרחים אני מגן עליכם.

כבר 4 בבוקר ואני שוב בהר הגבוה, שעתיים שינה במשך כל יום במצב טוב נשמעות קצת אבל המואזין קורה לכולם להתפלל, גם לנו, אולי אלך יום אחד, אולי כך אפסיק לחשוב עלייך

אז אחרי שבוע מאוד ארוך ומאוד מתסכל בעזה, או לפחות על הגבול חזרתי הביתה.

זה התחיל שבוע שבער שאמרו לנו שהרגו את הרוצח שהם קוראים לו רמטכ"ל ואמרו לנו להכין את הדברים,שעה וחצי אחרי כבר היינו בדרך לעזה.

האוטובוס שלנו הלך לאיבוד אבל בסוף הגענו לבסיס צמוד לעזה, משם התארגנו ויצאנו למארב על הגדר, ממש על הגדר וההוראה הייתה פשוטה "רואים,יורים" שם ביליתי 52 שעות (סופ"ש בים, קצת אחרת ממה שחשבתי אבל עדיין).

סיימנו את המארב בסה"כ 2 אנשים שירינו עליהם, שניהם נפצעו אף אחד לא נהרג.

משם לבסיס וחזרה לשטחי כינוס, כל יום אימונים, כל יום מחכים להכנס וכל יום דוחים אותנו, תסכול אין-סופי..

מדים,קרמי,שכפצ,ווסט,תיקי לאו מלאים, 60 קילו עלינו ואנחנו הולכים, בגשם ובחום בכאב ובצחוק, עם מים - אבל אסור לשתות, עם אוכל - אבל אסור לאכול, עם מוטיבציה - אבל אסור לירות.

כל יום, כל היום, ציוד, הליכות, צבעי פנים, תרגולי תקיפות, תרגולי הגנות, תרגול של ניסיון נואש להשאר בחיים מול אנשים שמחכים שתגיע ומטרתם אחת - להרוג אותך, לא אף אחד אחר,רק אותך.

כל יום הולכים עד לעזה עם מוטיבציה עם רעל להלחם,רעל שמכרסם גם אותנו, וכל יום חוזרים מאוכזבים מזה שהרעל השפיע רק עלינו.

כל לילה חוזרים למקום מניחים ציוד ואז שומעים בכריזה "גשם סגול, כוננות ספיגה".

כולם מסתכלים למעלה, ספק אם לראות את הרקטות עפות עלינו ואת כיפת ברזל מיירטת אותם, ספק על אלוהים בשאלה הכי פשוטה "למה?".

ההסתהות הזאת לא נמשכת שניה שבה כולם משפיקים לעלות על קרמי לתפוס את הנשק ולהתחיל לרוץ לנגמ"שים, לא שהם יצילו את החיים כי פגיעה ישירה תהרוג 12 אנשים במקום, אלא שאם הטיל לא פוגע בדיוק, יש סיכוי להנצל.

רצנו לבפנים, לא חושבים על החיים שלנו, אלא עושים את זה מתוך אוטומט. הפיצוץ שהחריש את אוזני זרק אותי הצידה, הסתכלתי בבהלה וחיפשתי את חב שלי שרץ לידי, מצאתי אותו על הבוץ כמוני רק שהוא לא קם, נבהלתי ורצתי אליו, ראיתי את היד שלו נפוחה ואותו מסתכל עלי במבט מבולבל, שמחתי שזה הנזק.

הרמתי אותו עלי ורצתי לנגמ"ש של התאג"ד, הוא קיבל כוויה מרסיס, אבל הוא בסדר. משם רצתי לנגמ"ש אחר.

שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה , לא יכולים לישון בגלל הציפות, הרעב, הצמא. לא יכולים לישון בגלל הבומים שמעירים אותנו.

לא יכולים להרדם בגלל שאם נרדם, בדיוק אז יבוא הטיל ולא נספיק לברוח.

שמענו מטוסים וכבר התחלנו להבדיל בין הפיצוץ של השיגור של הטילים שלהם (עד כדי כך היינו קרובים ששמענו את זה) בין השיגור של כיפת ברזל, הפיצוץ של היירוט, הפיצוץ של המטוסים של ישראל והפיצוץ של הפגיעה של כל אחד מהם.

הרבה פיצוצים, מעט מחשבה.

יצאנו מהנגמ"ש בזריחה, עלינו על ציוד,צעבנו פנים והלכנו לעזה בתקווה להכנס הגענו לכניסה, ושוב דחייה של 24 שעות. חזרה לאימונים.

אמנם לאזרחים זה היה מבצע, אבל לחייל בשטח, אני הייתי במלחמה.

מחכה למלחמה הבאה שתביא את השלום,כי על שלום משלמים בדם ולא בכסף.