אני והגורילה שלי

אני אשתנה בשבילך אני ממש אעשה הכל, אני אעשה ריסטארט לחיים שלי רק כדי לחזור להיות איתך רק בקשר רק כדי לזכות לראות אותך מקרוב.

אני אבוד בתוך עצמי בשאלות של מה עשיתי לא בסדר, של איך אני חוזר אלייך לקשר, אלייך ואל כולם שבשנים האחרונות התרחקתי מכל מי שחשוב לי, מכל מי שיקר לי.

אני שונא להיות רגשני ודמתי כזה, כנראה בגלל זה התרחקתי מאנשים או הם ממני או מה שלא הלך שם.

אבל איך אפשר שלא, איך אפשר להיות בן אדם קליל כזה שמאוהב בחיים וזורם ושמח בחלקו כאשר החלקה שלו לא קיימת?

כאשר לכל מי שמסביבו יש רישיון והם ניידים ויכולים לאצת לטיולים ואני עדיין תלוי בסובבים.

איך אפשר להפסיק לחשוב על כל הרע ולדבר שעות על כלום? על מה הם מדברים כולם? הרי שום דבר לא התחדש בחיים אז על מה אפשר לדבר כאשר אתה בן אדם לא מצחיק? וגם לא רוצה להיות "הליצן"

הרבה מחשוב רודפות אותי, בעיקר על מה אפשר לדבר אם לא על החיים?

מהתקופות האלה שאתה לא יודע למה אתה בקרבי

מהתקופות האלה שאתה לא מבין למה אתה צריך את כל הבל הזה

מהתקופות שאתה לא מבין למה כולם מנסים לגרום לך להרגיש כמו אפס ולבד ולא באים לעזור לך

מהתקופות האלה שאתה מצטער שאתה לא הכי ג'ובניק שבעולם

מהתקופות האלה שאתה לא מבין איך אתה הולך להיות דוגמה אישית

מהתקופות האלה שהכל הולך על הצד הכי גרוע שיכול להיות

מהתקופות שאתה לא צריך חיבוק אתה צריך הבנה ואמפתיה

מהתקופות שפשוט לא בא לך לחיות

מהתקופות ששהכאב גדול מידי

מהתקופות שאתה רוצה לעזוב וללכת

מהתקופות שאתה מרגיל חזק רק בגלל שאתה מיואש

מהתקופות שהחולשה כלכך גדולה שאתה קורס

מהתקופות שהעומס המנטלי מכל הצדדים עולה עלייך

ואיכשהו, כולם עברו את זה, אבל לאף אחד לא אכפת שאתה במצב הזה כי הם בטוחים שהם מיוחדים הם היחידים שעברו.

אני רץ לעזור לכל מי שצריך, תמיד או לפחות משתדל, למה אף אחד לא משתדל בשבילי?

אני מתחיל לשנוא את הצבא הזה ואת האנשים בו

אני מרגיש שאני מאבד את עצמי, שאני לא כבר קר רוח שאני כבר לא מנהיג כמו שהייתי, שאני לא בטוח בכלום, אני מתעצל לעשות משהו, מתעצל להשתפר או לפחות לנסת בגלל הקשיים שתמיד מוצאים אותי, הנאחס האינסופי הזה שקורה רק לי נמאס לי מהכאב הזה, הצבא הזה, החלום הזה, ממאיס את עצמו עלי כבר, לא חשבתי שאגיע למצב כזה.

אני לא עם חברים כמו פעם ואני לא מאושר כמו פעם, פעם? טוב אף פעם לא הייתי מאושר, אבל בהחלט היה פחות רע. אולי צודקים? אני עושה מזה יותר מידי דרמה? או אולי להפך, אולי הם לא מבינים.

אבלאיך הם יכולים לא להבין? הם לא גם תחת אותו לחץ של להיות מעל הממוצע? להיות המיליונר המצליח הנשוי בגיל צעיר לאישה מושלם עם 3 ילדים כלב חתול דג ושבלול בבית פרטי איכשהו במרכז?

לא מופעל עליהם אותו לחץ של להצליח להצליח להצליח? רק אני לומד לומד לומד ללומד משקיע משקיע משקיע משקיע ועדיין מקבל 70 במקרה הטוב?

אני בתסביכים כבר מאיפה להתחיל לתקן את החיים, הכל במצב רע, החברים,המשפחה, הצבא, העתיד, מאיפה מתחילים לתקן בן אדם שלם?

איך כבר אני לא מצליח להקשיב לאחרים כמו פעם ואני מדבר על עצמי? אני שונא את זה, אנוכיות או שזה בגבול הטעם?

מטריאליסיות? כנראה שכן, החברה השוקקת מין ותאוות בצע, שכל מה שמעניין זה מי התלבש איך ואיפה, איך אתה נראה (כן גם על הגברים זה עובד), אךי אתה מדבר, מה אתה לובש, למה אתה שומע ועוד ועוד שאלות לחוצות,אבל למה?

כדי להיות קצת יותר מקובל? למה לא שכולם יקבלו את כולם? לא מספיק האויבים מבחוץ גם פה צריך להיות בחבורות נבדלות ושונאות?

למה ש"פריקית" לא תצא עם "ערס"? בגלל המוזיקה השונה? הם שניהם בני אדם ולשניהם יש סיפור מעניין, שניהם חכמים ולא שטחיים צריך רק לחפש מספיק עמוק עד שמגיעים לנשמה של האדם מתחת לכל מה שהחברה עשתה ממנו.

למה החרדים יורקים על חיילים צהל? כי הם לא לומדים תורה? למה חיילים שונאים חרדים? כי הם לא משרתים?

גם אותי זה מעצבן אבל אין לצבא מה לעשות איתם, ולפי החינוך שלהם הם כן מגנים על המדינה דרך התפילה, ואם כך אז למה הם שונאים חיילים? הרי המטרה משותפת.

למה הקרעים המיותרים האלה בחברה?

אני מרגיש קורס תחת הלחץ, איך אפשר להיות מסוכסך עם כולם להיות בתחרות מתמדת של דעה ועניין ושום דבר חדש ומקורי לא מתקבל? איך רוצים שכולם יהיו מצטיינים אני דג אני לא יכולח להתחרות עם חתול על טיפוס עצים כמו שהוא לא יכול להתחרות איתי בשחייה.

למה תמיד המזל הרע הזה ששוברק אותי מחדש, ולמה הדבר הזה מעסיק אותי כלכך בשעה שחברים שלי מנסים לבחור מהנושאי שיחה האלה ואומרים שאני "סתם עושה דרמה" או "זה לא באמת קיים" למרות שזה מפורסם בחדשות ובחוצות העיר, אני מרגיש כמו אדם פיקח בין שיכורים שגם הוא רוצה להשתכר אבל לא יכול.

מה יהיה ההמשך של זה כבר?