DAYDREAMER

זה כמו השקט שלפני הסערה..

בעוד 7 וחצי שעות יתחילו ארבעת הימים הכי עמוסים ומטורפים שהיו לי השנה.

בוהה במסך כמו מפגרת. 

כותבת עוד פוסט מאולץ, כי המילים שאני באמת רוצה לכתוב עדיין לא מסתדרות למשפט.

עוד 7 וחצי שעות..

כדאי לי לישון, כי בימים הקרובים לא יהיו לי יותר מדי הזדמנויות לעשות את זה.

כשפתחתי את הבלוג הזה (לפני חמישה פוסטים בערך) לא תכננתי לכתוב כאלה פוסטים. אני מניחה שאפשר לראות את ההבדל בין השניים הראשונים לכל הפוסטים מאז.

תכננתי לכתוב על חוויות עבר שלא היה לי למי לספר עליהן, בתוספת של קצת דמיון בריא. תכננתי להפוך את הבלוג לסוג של מסתורי. זה באמת התחיל ככה, אבל מהר מאוד הבנתי שאני באמת צריכה את הבלוג בשביל לכתוב על מה שקורה עכשיו. מאז שעזבתי את טוויטר אני מרגישה כאילו אני שומרת בלב הרבה יותר מדי. פעם הייתי מצייצת על כל שטות שקרתה לי. מאז שעזבתי אני לא מספרת כלום. לאף אחד.

אני מניחה שבשביל זה הבלוג באמת נוצר. אני לא יודעת כמה אנשים באמת קוראים אותו. אני לא חושבת שהרבה. ואני מודעת לעובדה שהוא לא כל כך מעניין.

אלה החיים שלי. לא כל כך מעניינים. 

יום אחד הם עוד יהיו