DAYDREAMER

אני מתמכרת לחורים.

בכל הזדמנות שיש לי אני נועלת את עצמי בחדר ומחוררת.

כל פעם אותו חור, עמוק יותר ועמוק יותר... אבל רק קצת בכל פעם. 

כי אם אני אחורר עמוק מדי יכול להיות שאני לא אוכל לחורר יותר לעולם.

זה מפחיד אותי קצת, החירור.

זה לא מקובל אצלנו לחורר כל כך.

מי שעושה את זה לא ממש אהוב.

אבל אני מרחמת על אלו שלא מחוררים. אין להם מושג מה הם מפסידים.

מצאתי משהו שגורם לי להרגיש כאילו אני משלמת כראוי על הטעויות שלי.

סכנת חיים? אולי קצת. אבל זה מגיע לי.

אני צריכה להעניש את עצמי בשביל להרגיש טוב יותר עם השטויות שאני עושה.

אף אחד לא יודע שאני מחוררת.

אני מסתירה את החורים.

אני עושה את זה רק בשביל להיות מסוגלת ללבוש את החיוך המזויף והמכוער והצחוק המגעיל.

חייבת להעניש את עצמי על הצביעות הזו.

אני עושה שטויות, ומכפרת על זה בשטויות אחרות.

אני אמשיך לחורר לעצמי את היד, כי אם אני לא אחורר אותה אני אחורר את הגרון.