DAYDREAMER

היום התחלתי לבכות בלי סיבה.

שכבתי במיטה, ראיתי טלוויזיה ובכיתי.

ואחר כך חשבתי לעצמי שאני חייבת לדבר עם מישהו.

לא אכפת לי מי.. מישהו.

אין לי אף אחד. אני רוצה לדבר, אני רוצה להוריד את ההר מהלב שלי.

אבל אין לי אף אחד.

החברות שלי לא נאמנות מספיק בשביל שאני ארגיש בנוח להיפתח אליהן.

אין לי חברה הכי טובה..

הייתה לי, אבל זה לא ממש היה הדדי.

אני מניחה שזה גם קצת באשמתי. אני ממש לא נפתחת בקלות. קשה לי לדבר.

אין לי ידידים קרובים מספיק בשביל זה.

אבל אני מבינה גם למה.

אם לא הייתי אני, לא הייתי מתקרבת אליי. אני צרות.

אני דיכאון.

אני פארטי פופר.

אני מזעזעת את עצמי, אז ברור שאני מזעזעת גם את כל מי שסביבי.

אלוהים, בשביל מה?

לא מגיע לי קצת מזל?..

מקווה שאי אפשר באמת להתפוצץ מלשמור הכל בבטן..

אני מתמכרת לחורים.

בכל הזדמנות שיש לי אני נועלת את עצמי בחדר ומחוררת.

כל פעם אותו חור, עמוק יותר ועמוק יותר... אבל רק קצת בכל פעם. 

כי אם אני אחורר עמוק מדי יכול להיות שאני לא אוכל לחורר יותר לעולם.

זה מפחיד אותי קצת, החירור.

זה לא מקובל אצלנו לחורר כל כך.

מי שעושה את זה לא ממש אהוב.

אבל אני מרחמת על אלו שלא מחוררים. אין להם מושג מה הם מפסידים.

מצאתי משהו שגורם לי להרגיש כאילו אני משלמת כראוי על הטעויות שלי.

סכנת חיים? אולי קצת. אבל זה מגיע לי.

אני צריכה להעניש את עצמי בשביל להרגיש טוב יותר עם השטויות שאני עושה.

אף אחד לא יודע שאני מחוררת.

אני מסתירה את החורים.

אני עושה את זה רק בשביל להיות מסוגלת ללבוש את החיוך המזויף והמכוער והצחוק המגעיל.

חייבת להעניש את עצמי על הצביעות הזו.

אני עושה שטויות, ומכפרת על זה בשטויות אחרות.

אני אמשיך לחורר לעצמי את היד, כי אם אני לא אחורר אותה אני אחורר את הגרון.