לפעמים, לא בכל הימים, אני כועסת על המקום הזה שאני כל כך אוהבת לכתוב בו. כל ההיסטוריה המשותפת הזאת שלי ושל האתר הזה מרחפת לי מעל לראש וצובטת לי קצת בלב ואני כל הזמן מנסה להבין למה עדיין קשה לי לקרוא מסביב בלוגים אחרים. אני פה מ2004 וזה נראה כאילו אנשים באו ואנשים הלכו והמקום הזה רק הפך להיות אנדרטה עצובה לצדדים היותר כואבים שלהם. הפכנו את האתר הזה ממקום שאפשר לפרוק בו לבית מטבחיים קטן ומשגשג. אני סורקת את הדף הראשי כל הזמן בניסיון למצוא קצת מילים טובות אבל אני כל הזמן נתקלת במספרים. בדירוגי מראה, קילוגרמים להוריד, שעות שנשארו לצום, קלוריות שאכלתן, קלוריות ששרפתן, בחורות שאתן רזות מהן, גברים ששכבתן איתם, אישפוזים שצלחתן.
בין בלוגי האנות ל'משחטות' השונות שרצות פה אני מסתכלת מבחוץ על ילדות שנעות מקיצוניות אחת לאחרת, מחוסר ביטחון מזעזע ליהירות בלתי נסבלת, ולפעמים בא לי לסטור לכן חזק על הפנים. להשאיר סימן של יד ענקית ואדומה שתוכלו להביט עליה בראי הזה שיש לכן איתו יחסי אהבה-שנאה ושתוציא אתכן מהטראנס שאתן שרויות בו. האם אי פעם הייתי אחת מכן? אני חושבת על עצמי של גיל 14, 15. נזכרת כמה רע הרגשתי. איך שהמשחטה העצמית הזאת הרגישה. כל מבט לא נכון ברחוב, כל הערה של קרוב משפחה מרוחק שרק 'ניסה לעזור' הדהד לי בראש שבועות, אולי שנים. מעל הראש של כל אדם ברחוב ראיתי את הציון שהוא העניק לי. שאני נתתי לו להעניק לי.
פעם ישרא היה המקום אליו באתי כדי שיגידו לי שאני יפה. שאני, אני, פפילון, יפה. לא החזה שלי, לא הרגליים שלי, לא השיער או החיוך או התחת, אני. האישיות שלי. המילים שלי. יש יופי אחר, אתן יודעות. יש כל כך הרבה יופי אחר ואתן מקובעות על אותן תמונות מטופשות שרצות בין הבלוגים שלכן, תמונות שאין לי מושג מי צילם אותן ולאיזה סיבה. אתן רוצות להיות כמו בתמונה, שכחתן שיש לכן מאפיינים ייחודיים משלכן, שכחתן מי אתן כבר. ואם רציתי לשפר את עצמי כתבתי ככה, כתבתי "אני רוצה להיות טובה יותר", אני לא מבינה למה אנשים לא משתמשים בצורת הדיבור הזאת יותר. זה כאילו שחסרים אנשים רעים בעולם כדי שתתייחסו ככה לעצמכן, שתקראו לעצמכן מגעילות, שתפרסמו תמונות ותבקשו ציון, שתגיבו באנונימיות וברוע לאחרות או ברחמנות שלא יודעת סוף לבנות שהן לא אתן. ואת עצמכן אתן שוחטות, כי זה מה שאתן יודעות. כי העדר הולך לאן שאומרים לו ללכת, ואתן טובות מספיק, קיבינימט. אתן טובות מזה.
