כי המבט המפוכח על פניו של אדם שקלט שראית אותו מחטט באף כשהיד שלו תחובה שם עד המרפק זה פרייסלס. פשוט אי אפשר לשים על זה מחיר.
אז הבלוג שלי קיבל ממש הרבה תשומת לב לאחרונה. בהתחלה זה היה נחמד, אחר כך קצת מרתיע, בשלב שבו קיבלתי יותר כניסות ליום אחד מבחודש שלם פשוט בהיתי במסך וגירדתי את הראש בניסיון להבין מה הלאה. אני אוהבת את הבלוג בצורתו הנוכחית. כשהוא כמו פאב שכונתי מושתן שיש בו לקוחות קבועים שיש להם בדיחות פרטיות מוזרות, לא כאילו זה מועדון תל אביבי שאי אפשר לשמוע בו את עצמך לא-חושב.
קראתי את כל התגובות לפוסטים הקודמים ואני אענה מראש בתודה כללית על שאתם אחלה אנשים על שלא צלבתם אותי כי העזתי לכתוב על נושא כזה טעון. לשאר התגובות אני אענה בהדרגה, לא שכחתי אתכם!
מה חוץ מזה אתם שואלים? [או לא שואלים. זה לא ממש קריטי לי] - היום המשכתי בממסעי לרכישת תואר אקדמי
להלן התוצאה:
וגם גיליתי שהוורד במכללה מתקדם משלי ויש בו אופציות לתרשימים שאין אצלי:
\
קנה המידה לא לגמרי מדויק, אבל כן, זה בערך תמצית חיי בנקודה זאת.
בתכלס אפשר להכין את הדברים האלה ידנית, אבל אני כל כך מותשת לאחרונה שאפילו להכניס את השורה וחצי של המרמור גורם לי לשקול שנית את הצורך הלא ברור שלי לקחת מחשבות רנדומליות מהיום יום שלי ולהדביק אותן על צורות צבעוניות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
\